תגית: סטיילינג

השיח ברשתות ובקבוצות הסטיילינג הנשיות מציג שני קצוות. האחד, תנוחי! לבשי פיג'מה, טייץ, ותרי על הבגדים כי אין בשביל מה. נתלבש אחרי הקורונה. הקצה השני, תילחמי! האשטגים כמו #יוצאת_מהפיג'מה, #אמא_מתלבשת, נועדו לשדר לנו שהמאבק על הבגדים הוא הדבר הנכון. בתור מי שכותבת כבר ארבעה שבועות בגנותה של הפיג'מה, צפוי שאתמקם בקצה של המאבק, המאבק על השפיות בימי הקורונה דרך הבחירה בלבוש. אבל.. האם באמת מדובר במאבק? השאלה האמיתית היא  – איך זה מרגיש. האם זה מרגיש לי טוב. האם זה "נכון" או האם זה נכון לי.

סטיילינג טיפולי אינו מורכב מכללים ונוסחאות וזו כל המהות. במובן הזה, ימי הקורונה לא שונים משאר ימי חיינו וסטיילינג תרפי רלוונטי לכל הימים. העיקרון הוא זהה, פשוט, אבל לא תמיד קל – קשב פנימי. קשב מדויק לצרכים האמיתיים שלנו. עבור אישה אחת, לטפח את הסטייל שלה אומר ללכת לקוסמטיקאית בקביעות, לקנות בגדים מידי שבוע, לחפש רעיונות באינסטגרם, ולצלם את עצמה לקבוצות פייסבוק. סביר להניח שאישה כזו תמשיך עכשיו לסדר ציפורניים, לצבוע שיער בבית, לצלם את עצמה בשילובי בגדים שונים… היא יכולה ליהנות מזה, להתנחם בזה, וטוב לה. אישה אחרת תראה בזה מאמץ ענק. היא לא אוהבת קוסמטיקאית, ושמחה על ההזדמנות לא לצבוע את השיער, האינסטגרם מעיק עליה, והיא רואה בכל אלה משחק מלאכותי. האם אישה כזו צריכה להיאבק, להתאמץ, "לעבוד על זה"?

הדבר הכי גרוע שיכול לקרות במפגש עם סטיילינג, סטיילינג טיפולי בפרט, זה שנשים ירגישו שהן חייבות. חייבות לעשות את זה, לפצח את זה. להצליח בסטיילינג תרפי כמו בכל שאר משימות ואתגרי החיים שלנו כנשים (לא חסרים כאלה). זה בדיוק הפוך מגישת סטיילינג תרפי. החלק הטיפולי בסטיילינג טיפולי הוא להפוך את הבגדים לשפה שלנו, לביטוי שלנו ולחלק ממילוי הצרכים העמוקים שלנו. זו לא עוד דרך ליישר קו עם ציפיות חברתיות אלא להתפכח ולהשתחרר מהן, במגבלות האפשר.

סטיילינג לא צריך להיות מאמץ או מאבק אלא טיפול עצמי. לנוח בפיג'מה או בגדי בית זה מעולה אם אנחנו יודעות ומצליחות גם לצאת מהם, ורק אנחנו מחליטות מה הגבול בין השקעה וטיפול עצמי לבין מאמץ מיותר ומלחיץ. אנחנו לא אמורות להיראות אותו דבר ואין סטייל "נכון", לא בימי קורונה ולא בשאר ימי חיינו. אז אין רע באישה שעסוקה בפרנצ' מניקור שלה ואין כל רע במי שלא יודעת מה זה פרנצ' מניקור. שם צריך לשחרר ולנוח, ולשחרר גם חברות, אחיות ונשים אחרות שאנחנו מנסות להראות להן את "האור" וללמד אותן לטפח את עצמן יותר.

כדי לדעת באמת איך הלבוש שלנו יכול לעזור לנו בימים אלה אנחנו צריכות להפסיק לשאול מה אני "אמורה" ללבוש, איך אני "אמורה" להתמודד, ולשאול מה יעזור לי עכשיו. אני בהחלט מאמינה שהבגדים שלנו יכולים לסייע לנו לאזן את עצמנו רגשית בתקופה הזו, כשאנחנו הופכות אותם לכלי מרגיע ותומך ולא עוד מטלה ברשימת ה"must do".

אפשר גם להתלבש, וגם לא להתאמץ. אפילו לנוח. כל אחת צריכה לגלות מה טוב לה. ומה יהיה אחרי הקורונה? כמה מהר נחזור למרוץ ואיך נתלבש? כל כולי ציפייה לגלות,  ומאחלת ימים קלים ובריאים לכולנו.

שבועיים מתחילת הבידוד, נראה שהפיג'מה מעולם לא זכתה ליחסי ציבור טובים יותר. בשביל מה להתלבש? אנשים שואלים, ומנהלים את שיחות הזום שלהם בפיג'מות וטרנינגים. מעולם לא הייתה הזדמנות טובה יותר לחקור את המשמעות הרגשית של הפיג'מה. בתפיסה הבסיסית שלי, פיג'מה מקושרת לחולי וחוסר תפקוד, בטח לאור הניסיון שלי בעבודה בבית חולים פסיכיאטרי. שם הפיג'מה מקושרת למחלה, ובגדים "אזרחיים" הם סימן להתאוששות ושיקום. אבל גם אני עצמי אוהבת לבלות חלק מימי שבת בפיג'מה שלי, שמאפשרת לי חוויה של מנוחה מהמרוץ. ובאמת אין שום רע בכך, לכולנו יש צורך לנוח. הבגדים שלנו יכולים להכניס אותנו לאווירת המנוחה ולאפשר לנו מרחב נעים לנוח בתוכו. אז פיג'מה אינה שלילית בהכרח. הבעיה העיקרית, היא שבניגוד לשבת, ההתמודדות עם וירוס הקורונה לא נמשכת יום וגם לא יומיים. נכנסנו לתקופה שהמרכיב העיקרי בה הוא חוסר ודאות. הזמן נמרח, סדר היום משתנה, והתגובה האנושית הבסיסית שלנו היא חרדה ומתח. ברגעים האלה, נראה שהפיג'מה לא משרתת את הצורך העיקרי, ודאות ושליטה.

מחקר בסין בדק את בחירת הפיג'מות של 200 צעירים וצעירות. המחקר מ-2007 מצא שהם משקיעים פחות אנרגיה וכסף בפריטים שקשורים למרחב הפרט. הפיג'מה מבחינתם היא פונקציונלית בלבד, ואפילו לא הכרחית. אם יש פיג'מה, מה שמעניין זה הבד והאיכות, ואילו המותג וארץ הייצור לא רלוונטיים עבורם. הנשאלים במחקר הזה נתנו משמעות סימבולית רק לפריטים שקשורים למרחב הציבורי, כאלה שמשדרים סטטוס ותדמית חברתית. במילים פשוטות, מה שאחרים רואים – שווה השקעה, ומה שאף אחד לא רואה – לא חשוב. התפיסה הזו מובנת לאור העובדה שבעולם שלנו סטיילינג נתפס כסממן חברתי, חיצוני לגמרי, שטחי לפעמים. הדגש על "מה חושבים" הופך את הסטיילינג לרלוונטי רק כשהוא מייצר תגובה מאחרים. הקטע בסטיילינג תרפי זה לתת את הדגש להבנה שלבגדים שלנו יש השפעה עצומה עלינו. כשנוצר פער גדול מאוד בין מרחב הפרט למרחב הציבורי, אפשר לראות מקרים של אנשים שמתלבשים בבית כך שאם מישהו ידפוק על הדלת בהפתעה, הם יברחו בבהלה להחליף בגדים. אם מדובר באירוע נקודתי אין בעיה, אבל כשמדובר בדפוס שווה לשאול – האם זה באמת משרת אותנו. אם יוצא לנו לבלות במרחב הביתי שעות רבות מהימים שלנו, בין אם אנחנו עצמאיות, עצמאיים או בגימלאות, שווה שיהיו לנו "בגדי בית". בגדים למרחב הפרט, שלאו דווקא נצא איתם החוצה, אבל כן קשורים לאישיות, לתפיסת הזהות ומאפשרים תחושה נעימה וראויה. בסטיילינג תרפי חשוב לשמור על הלימה בין הפנים לחוץ שלנו. דווקא בתקופה זו, שווה לכולנו לחשוב מה מתאים לנו ללבוש במרחב הביתי, כדי לתת לעצמנו מעטפת מגוננת, מעודדת, נעימה. בימי הקורונה – זה סטיילינג טיפולי.

אין אישה שלא אוהבת שופינג. נכון? לא נכון!

יש נשים שרק המילה שופינג מעוררת בהן התלהבות שיא, ויש כאלה שסובלות מכל רגע. חלקן נמנעות מקניות כמה שאפשר, או קונות לבני משפחתן אבל לא לעצמן. יש משפחות בהן האב הוא קניין האופנה הראשי, אפילו עבור אשתו, ולא במקרה. אם את לא ממש אוהבת שופינג, את לא לבד!

בפרסומות מוכרים לנו חווית קניה נעימה והרמונית, אבל המציאות יותר מורכבת. אנחנו לא ג'וליה רוברטס, מהסרט "אישה יפה". לנו אין תקציב בלתי מוגבל, אפשרויות ללא סוף ומידת גוף שמאפשרת כל בגד ברודאו דרייב.. כשרובנו הולכות לחנויות הבגדים, אנחנו נתקלות במלאי מוגבל וצר (תרתי משמע). ובכלל, למדתי שנשים יוצאות לקניות בציפייה לחזור עם "שלל" והציפיה הזו לכשעצמה מכניסה אותנו ללחץ. כאילו זה חובה לחזור עם שקיות של בגדים אחרת "פספסנו" משהו.

החוויה הפסיכולוגית של הקנייה כוללת ציפיות ואכזבות. כשאנחנו מוצאות בגד שמוצא חן בעינינו, אנחנו צועדות סקרניות ואופטימיות לתא המדידה. שם, מול המראה, אנחנו מודדות את הבגד ומתבוננות על עצמנו. אם הבגד נראה עלינו כפי שדמיינו, הכל טוב! חלקנו מסוגלות לקנות חצי מהחנות מרוב אושר. אבל אם הבגד לא מתאים לגופנו, אפילו לא עולה עלינו, אין מילים לתאר את האכזבה. יש נשים שמסוגלות להגיע לדמעות בתא המדידה. בטח ובטח אם חוו כבר כמה מדידות "כושלות" באותו היום. ואם יום הקניות הזה גם ככה מלווה תקופה של עלייה במשקל או שינויים בגוף, זה הולך להיות יום מורכב..

לא מפליא אם כך שהרבה נשים עושות הכל כדי להימנע ממדידת בגדים, קונות און ליין, או לוקחות את הבגדים הביתה, למדידה במרחב האינטימי שלהן.

חווית הקניות קשורה למצב הרוח שלנו באותו זמן, לדימוי הגוף שלנו והשינויים שעברנו לאחרונה. יש ציפייה חברתית שנתאים את עצמנו לבגדים. הרי יש את הבגדים "הנכונים", ואנחנו אמורות ללבוש אותם. אבל בסטיילינג תרפי יש הבנה בסיסית וחשובה, שלא את עצמנו אנחנו אמורות להתאים לבגדים, אלא את הבגדים אלינו! בחירת החנויות צריכה להיעשות מתוך קשב לטעם שלנו, לצרכים שלנו ולגוף שלנו. ואם אנחנו מודדות בגד שלא מתאים לגוף שלנו, הבעיה היא בבגד ולא בנו. הוא פשוט לא מתאים! והתגובה היא פשוט לעבור הלאה. ואם כל הבגדים בחנות הם בסגנון הזה, לעבור הלאה לחנות אחרת. אנחנו מודדות בגד ולא מודדות את עצמנו.

בספר שלי "סטיילינג תרפי – להתלבש כמו האישה שאת רוצה להיות", יש ראיון עם בת, עובדת סוציאלית חכמה, שמספרת איך היא לימדה את עצמה ליהנות מחווית הקניות ולהגיב בצורה מאוזנת גם כשהבגד לא מחמיא לה, או כשקשה למצוא בגדים במידתה, או כשהמוכרות מגיבות בצורה לא רגישה במיוחד. הראיון הזה ממחיש שאפשר ללמוד את זה! פשוט להתייחס אחרת לקניות בגדים.

לרוב, אין בחנויות דמות שתומכת בנו, חשוב שנהיה שם אנחנו בשביל עצמנו. את הלחץ שהסביבה משדרת לנו "לקנות ולא לפספס" אפשר וצריך להדוף, ולהיות קשובות לעצמנו. הקניות הם לא ציד שמחייב חזרה עם שלל, הן הזדמנות להשראה ומשחק עם בגדים. חשוב שנרגיש טוב כשאנחנו קונות, גם בחנות וגם כשאנחנו חוזרות עם הבגדים האלה הביתה. זה הבסיס לשופינג מוצלח באמת.

בגדים קשורים לגוף שלנו ואת הקשר הזה בלתי אפשרי לנתק. אני שואלת אישה – מה דעתך על הבגד? והיא עונה – הוא טוב, הוא מסתיר לי את הבטן. שאלה על לבוש תמיד מתפרשת כשאלה לגבי הגוף, ונשים רבות מרגישות שמה שמפריד ביניהן לבין הסטייל האידאלי שלהן הם כמה קילוגרמים במשקל.

ובכלל, כמעט ולא פגשתי אישה שאין בה כמיהה לגוף אחר או לגוף שהיה לה בעבר. כולנו זוכרות ימים בהן היינו צעירות יותר ורזות יותר, ואפילו אם משקל הגוף לא ממש השתנה, הרי הגוף שלנו השתנה במהלך השנים. נשים משליכות על הבגדים שלהן את כל הכמיהות לגוף המושלם, כפי שהן רואות אותו. לפעמים הן לא ממש רואות אותו, אין חזון מוגדר לגוף המושלם מרוב שהוא כל כך מעורפל ורחוק.

תהליך הקבלה העצמית של הגוף שלנו הוא ממושך ואולי אינסופי. אנחנו חיות בחברה שזורעת בנו ספק עצמי ברמה יומיומית, ולפעמים נראה לי שלעולם לא נגיע למקום של שלמות והבנה, שהגוף שלנו והמראה שלנו טובים בדיוק כפי שהם. הרי כל יום ביומו אנחנו מופגזות במסרים על טיפולים קוסמטיים, אסתטיים, אנטי – איג'ינג, ומה לא. זה טבעי לגמרי שאנחנו מושפעות מזה. ויחד עם זאת, אני רואה כמה תהליכים שאנחנו עוברות עם הלבוש שלנו יכולים לסייע לנו בתוך המצב הזה.

מטרת העל שלי בסטיילינג תרפי היא להעביר מסר ברור – לא את הגוף שלנו אנחנו אמורות לשנות בשביל הבגדים, אלא את הבגדים בשביל הגוף שלנו. וזו המהות של סטיילינג טיפולי. הוא שונה מסטיילינג, בכך שהוא לא מאדיר מבנה גוף אחד כטוב ושווה לשאוף אליו. הרעיון הוא ללמוד, אילו בגדים מחמיאים לגופי ולי בכאן ועכשיו, בעיניי. מה מחמיא לי יותר או פחות, ועד כמה אני בוחרת להתייחס לזה. מאוד יכול להיות שאלבש בגד שפחות מחמיא לגופי אבל בעיניי הוא מחמיא ונותן לי תחושה טובה. כשאני שלמה עם הבחירה הזו, זה פחות חשוב מה הסביבה אומרת. אם הבחירות שלי נעשות מתוך מודעות עצמית ותחושת שליטה, הלבוש הופך להיות כלי לפתח מבט חיובי על עצמי ועל גופי, ולהרגיש טוב עם מי שאני!

אפשר להשתמש בסטיילינג כדי להתרחק מהתפיסות לגבי דיאטה. דיאטות לא עובדות ולא מקדמות אותנו. גם מתכוני סטיילינג לא מצליחים לקדם אותנו לאורך זמן. ובכלל אני רואה כמה אוכל ולבוש, ודפוסי צריכה של אוכל ולבוש, הם דומים! בלבוש בדיוק כמו עם אוכל, אני צריכה לשאול את עצמי מה טוב ונכון לי, מה מותאם לי באופן אישי. אני צריכה לבנות אורח חיים שבו האוכל שלי והבגדים שלי הם חלק מהקשיבות שלי למי שאני והטיפול העצמי שלי. זה מסע שלוקח זמן, אבל שווה מאוד לצעוד בו.

ולסיכום, נקודה למחשבה. נשים רבות מסתכלות בתמונות עבר ומרגישות, "נראיתי כל כך טוב! מה רציתי אז מעצמי?? למה הייתי כל כך מתוסכלת?". התחושה הזו משקפת לנו כי ביקורת עצמית מלווה אותנו לאורך כל החיים, ואם אנחנו מזדהות לגמרי עם המחשבות שלנו, אנחנו יכולות לאבד חלקים טובים מעצמנו. בפעם הבאה שעולה בך המחשבה "אני חייבת לרדת במשקל", החליפי אותה במחשבה מיטיבה אחרת, ולבשי בגד שיתן לך תחושה טובה בכאן ועכשיו.

לאישה שאני אוהבת יש משפט מיתולוגי -"כל סיבוב שלי בקניון חוסך לי שעה של פסיכולוג". אני תמיד צוחקת איתה, אבל היא רצינית. וכמוה עוד נשים רבות שמספרות לי שהעיסוק בלבוש מסיח את דעתן ומרים את מצב הרוח שלהן. אבל האם זו תרפיה?

פסיכולוג שהדריך אותי אמר לי פעם, "אנשים מטפלים בעצמם בכל דרך. אצל הספר, עם המנקה, בעבודה בגינה.." וזה נכון, טיפול עצמי מתרחש בדרכים מגוונות, ברמה יומיומית. אבל מה ההבדל בין חוויות מיטיבות כאלה לבין תרפיה באמצעות לבוש, סטיילינג טיפולי?

סטיילינג תרפי הוא תהליך, שמורכב גם מהחוויה הזו אבל יש בו הרבה מעבר. המשחק עם הבגדים הוא חשוב וחיוני, הוא מעודד יצירתיות, פתיחות לחוויה, גמישות מחשבתית ואי אפשר בלעדיו. אבל רק משחק לא מאפשר תהליך של סטיילינג טיפולי. התהליך אינו רק מבחוץ פנימה, אלא מתחיל מבפנים החוצה! סיבוב בחנות בגדים נעימה יכול לייצר התרגשות ועניין, ולפעמים זה בדיוק מה שאנחנו צריכות. חוויה חיובית עם בגד תמיד מרוממת מצב רוח, ולפעמים זה מספיק באותו הרגע. אבל התוצאה תמיד זמנית.

סטיילינג תרפי זה עולם שלם, שהולך ונגלה ומעמיק עם הזמן. זה תהליך שאנחנו ממשיכות לקצור את הפירות שלו ככל שהזמן עובר. זו העמקה ודיוק של מערכת היחסים שלנו עם הבגדים שלנו ועם עצמנו. הבגדים מקבלים תפקיד מרכזי, לא רק ככלי למשחק, אלא ככלי להיכרות עצמית, לשינוי דפוסי חשיבה, להפקת רגשות חיוביים שיעזרו לנו לצלוח את אתגרי חיינו. סטיילינג תרפי זו שפה שמחברת בין הפנים לחוץ, שמלמדת איך להשתמש בבגדים ככלי אמיתי ויעיל להתחבר לעצמנו יום יום ולעזור לעצמנו להתפתח בכל כיווני החיים. יש תרפיה בסטיילינג, והיא הרבה יותר מביקור בחנות.

איך כדאי לדבר עם נערות על סטיילינג? מצד אחד, נערות קשורות מאוד לבגדים שלהן ויש לו משמעות עצומה בשבילן. מצד שני, הן מתלבשות בצורה מאוד חזרתית, דומות זו לזו, והתפיסה שלהן את עולם הסטיילינג מצומצמת. "יפה או מכוער", "שיק או שוק". לדבר עם נערות על בגדים יכול להיות כמו ללכת בשדה מוקשים.. הן שופטות את עולם המבוגרים בלי רחמים, ולא פעם חטפתי השמצות על הבגדים שלי (ובעיקר הצבעים שלהם. "בחיים שלי לא הייתי לובשת דבר כזה" אמרה לי פעם נערה בפרצוף מזועזע, על ז'קט ששילב ורוד ואדום..).

אז למה כדאי? כי לדבר עם נערות על בגדים זו דרך מעולה ליצור קשר. דווקא כי הבגדים כל כך משמעותיים, השיח על בגדים מייצג הרבה מעבר. וכשנוצר שיח אמיתי, אפשר לייצר תהליכים! כשאני עובדת עם נערות, אין לי מטרה מוצהרת להשפיע על אופן הלבוש שלהן. אני באה כדי לייצר מודעות, ולפתח חשיבה ביקורתית כלפי השפעות הסביבה עליהן. הכוונה היא, לייצר אצלן שאלות – למה אני מתלבשת ככה? איך זה שכל חברותיי ואני לבושות בצורה דומה? האם הייתי מעזה להתלבש אחרת? איך התלבשתי בילדותי ואיך היום, ומה זה מבטא?

בשלב זה, נשות מקצוע שואלות אותי, האם נערות בכלל משתפות פעולה? הרי הן מגיעות לסדנת סטיילינג, ולא צופות שיעלו שאלות עמוקות על עצמן ועל חייהן. החלק היפה הוא, שאשת מקצוע שמוכנה לקחת את "הסיכון" הזה, ולהפוך את הסדנה או הקבוצה לסטיילינג תרפי, מגלה מהר מאוד שהנערות זורמות, מגיעות, מתעניינות. אם עולה התנגדות, חשוב לדבר עליה. בקבוצות סטיילינג טיפולי הנערות מחפשות הזדמנות לדבר על עצמן! ולשתף במה שמעניין אותן באמת. הנערות רוצות לדבר על דימוי הגוף שלהן, על החברות שלהן ועל האינסטגרם שלהן. אלה הנקודות שמעסיקות אותן, הרבה יותר מאשר ללמוד כללי לבוש וטרנדים. סדנאות סטיילינג תרפי לנערות הן הזדמנות אדירה להגיע אליהן, ואז המשימה היא לבחור את הכלים המתאימים והמסרים המדויקים כדי להפוך את הסדנה הזו למפגש משמעותי שישאיר אותן במחשבות ותובנות הלאה. סטיילינג תרפי הוא עולם תוכן מקצועי מלא בכלים כאלה, שניתנים ללמידה בקורס לנשות מקצוע. כל אשת חינוך, ייעוץ, טיפול שעובדת עם נערות יכולה להשתמש בשיח ועבודה עם לבוש בתוך התהליכים המקצועיים שלה, וליצור שיח רלוונטי, אותנטי ועמוק.