השיח ברשתות ובקבוצות הסטיילינג הנשיות מציג שני קצוות. האחד, תנוחי! לבשי פיג'מה, טייץ, ותרי על הבגדים כי אין בשביל מה. נתלבש אחרי הקורונה. הקצה השני, תילחמי! האשטגים כמו #יוצאת_מהפיג'מה, #אמא_מתלבשת, נועדו לשדר לנו שהמאבק על הבגדים הוא הדבר הנכון. בתור מי שכותבת כבר ארבעה שבועות בגנותה של הפיג'מה, צפוי שאתמקם בקצה של המאבק, המאבק על השפיות בימי הקורונה דרך הבחירה בלבוש. אבל.. האם באמת מדובר במאבק? השאלה האמיתית היא – איך זה מרגיש. האם זה מרגיש לי טוב. האם זה "נכון" או האם זה נכון לי.
סטיילינג טיפולי אינו מורכב מכללים ונוסחאות וזו כל המהות. במובן הזה, ימי הקורונה לא שונים משאר ימי חיינו וסטיילינג תרפי רלוונטי לכל הימים. העיקרון הוא זהה, פשוט, אבל לא תמיד קל – קשב פנימי. קשב מדויק לצרכים האמיתיים שלנו. עבור אישה אחת, לטפח את הסטייל שלה אומר ללכת לקוסמטיקאית בקביעות, לקנות בגדים מידי שבוע, לחפש רעיונות באינסטגרם, ולצלם את עצמה לקבוצות פייסבוק. סביר להניח שאישה כזו תמשיך עכשיו לסדר ציפורניים, לצבוע שיער בבית, לצלם את עצמה בשילובי בגדים שונים… היא יכולה ליהנות מזה, להתנחם בזה, וטוב לה. אישה אחרת תראה בזה מאמץ ענק. היא לא אוהבת קוסמטיקאית, ושמחה על ההזדמנות לא לצבוע את השיער, האינסטגרם מעיק עליה, והיא רואה בכל אלה משחק מלאכותי. האם אישה כזו צריכה להיאבק, להתאמץ, "לעבוד על זה"?
הדבר הכי גרוע שיכול לקרות במפגש עם סטיילינג, סטיילינג טיפולי בפרט, זה שנשים ירגישו שהן חייבות. חייבות לעשות את זה, לפצח את זה. להצליח בסטיילינג תרפי כמו בכל שאר משימות ואתגרי החיים שלנו כנשים (לא חסרים כאלה). זה בדיוק הפוך מגישת סטיילינג תרפי. החלק הטיפולי בסטיילינג טיפולי הוא להפוך את הבגדים לשפה שלנו, לביטוי שלנו ולחלק ממילוי הצרכים העמוקים שלנו. זו לא עוד דרך ליישר קו עם ציפיות חברתיות אלא להתפכח ולהשתחרר מהן, במגבלות האפשר.
סטיילינג לא צריך להיות מאמץ או מאבק אלא טיפול עצמי. לנוח בפיג'מה או בגדי בית זה מעולה אם אנחנו יודעות ומצליחות גם לצאת מהם, ורק אנחנו מחליטות מה הגבול בין השקעה וטיפול עצמי לבין מאמץ מיותר ומלחיץ. אנחנו לא אמורות להיראות אותו דבר ואין סטייל "נכון", לא בימי קורונה ולא בשאר ימי חיינו. אז אין רע באישה שעסוקה בפרנצ' מניקור שלה ואין כל רע במי שלא יודעת מה זה פרנצ' מניקור. שם צריך לשחרר ולנוח, ולשחרר גם חברות, אחיות ונשים אחרות שאנחנו מנסות להראות להן את "האור" וללמד אותן לטפח את עצמן יותר.
כדי לדעת באמת איך הלבוש שלנו יכול לעזור לנו בימים אלה אנחנו צריכות להפסיק לשאול מה אני "אמורה" ללבוש, איך אני "אמורה" להתמודד, ולשאול מה יעזור לי עכשיו. אני בהחלט מאמינה שהבגדים שלנו יכולים לסייע לנו לאזן את עצמנו רגשית בתקופה הזו, כשאנחנו הופכות אותם לכלי מרגיע ותומך ולא עוד מטלה ברשימת ה"must do".
אפשר גם להתלבש, וגם לא להתאמץ. אפילו לנוח. כל אחת צריכה לגלות מה טוב לה. ומה יהיה אחרי הקורונה? כמה מהר נחזור למרוץ ואיך נתלבש? כל כולי ציפייה לגלות, ומאחלת ימים קלים ובריאים לכולנו.
