לזרוק כמו בחורה, להתלבש כמו בחורה – שיחה עם תמר פריאל

תמר פריאל היא עובדת סוציאלית וחוקרת תרבות, בעלת עבודה סופר מעניינת! היא עובדת ב"תנועה בטוחה" – ארגון שמלמד נשים העצמה דרך הגוף. איך לעמוד על שלנו, לתפוס מרחב ציבורי, להגיד "לא" במילים ובתנועה, וגם להגן על עצמנו מול גברים. "הגנה עצמית" במובן הכי עמוק של הביטוי הזה. שמחתי לדבר עם תמר, שגם עורכת בהתנדבות ב"פוליטיקלי קוראת" – עיתונות פמיניסטית חופשית שממש כדאי לכן להכיר.

בתחילת השיחה אנחנו מדברות על החוויה של נשים בתוך גוף, גם דרך ההתייחסות למאמרה של איריס יאנג. איריס יאנג כותבת על התחושה של נשים שהן "לא יכולות" לבצע פעולות גופניות מסוימות מעצם היותן נשים. היא מתארת כיצד בנות זורקות כדור- בעוד הבנים משתמשים בכל גופם, טווח התנועה של הבנות מצומצם. מתי בדיוק אנחנו לומדות לצמצם את עצמנו? ואיך זה שגברים פורסים רגליים באוטובוס בעוד אנחנו נדחקות לפינה? השיחה הזו העלתה בי כל כך הרבה אסוציאציות, על חיי היום יום של כולנו.

מתוך סרטון היוטיוב עם תמר פריאל – זריקה של בת לעומת זריקה של בן

הקשר לסטיילינג תרפי ברור – הרי אנחנו מתלבשות מתוך המבט הגברי, שמלמד אותנו מה "יפה" ו"נשי". לא כל כך פשוט לקבל בחירות לבוש שהן פחות "נשיות", ומצד שני גם הדיאלוג מול החצאית והשמלה, שהם פריטי הלבוש הכי "נשיים" בחברה שלנו – גם הוא לא פשוט! כי יש מחירים לבחירה "להיות נשית" ויש מחירים לבחירה שלא "להיות נשית".

השיחה עם תמר זרקה אותי לזיכרונות ילדות של הפחד מטיפוס או ביצוע פעולות גופניות מסוימות, וגם לזיכרונות עכשווים מאוד של נשים שאומרות לי "איך את לובשת חצאית כל כך בולטת?". הדיאלוג הזה לא מאבד רלוונטיות בכל גיל.

בחלק השני של השיחה, כשאנחנו מדברות על פוליטיקלי קוראת, תמר מאירה את הנושא של כתיבה נשית ועריכה גברית. הגיוני שכנשים אנחנו גם כותבות אחרת, הרי הכתיבה שלנו היא מתוך החוויה שלנו כנשים בעולם. ומתוך החוויה הזו אנחנו גם רגילות לכך ש"יערכו" אותנו. העריכה הגברית היא כל כך חותכת ואסרטיבית, שברור שהביטוי שלנו מצטמצם. כעורכת, תמר מקפידה לערוך עריכה שוויונית, בגובה העיניים, וזה סימבול כל כך עמוק לדיאלוג הזה שלנו כנשים לנשים.

זה בדיוק הדיאלוג שמאפיין סטיילינג טיפולי, שהוא סטיילינג פמיניסטי. הכוונה היא, שאני לא יודעת יותר טוב מאחרת מה הסטייל הנכון לה, אני לא מגדירה מה זה סטיילינג "ראוי". אני לא מגדירה מה יפה ומה מכוער ואין הגדרות כאלה. אני מסייעת לאישה שמולי לגלות את עצמה, להביא את עצמה לביטוי דרך הבגדים שלה. אני שם כדי לכוון, לסייע, לחשוף לאפשרויות נוספות, לגזרות אחרות של בגדים וחנויות שיכולות להציע יותר… כל זה כן, בהחלט, אבל מבלי לקבל החלטות עבור מי שבתהליך הזה של סטיילינג תרפי.

תודה לתמר פריאל שעזרה לי לגלות זווית נוספת וכל כך רלוונטית לעשייה של סטיילינג תרפי. לינק לשיחה כאן.

הרשמו לערוץ היוטיוב שלי, לקבלת תכנים מעולם הסטיילינג תרפי!  

להתלבש בכל משקל – שיחה עם מאירה גולדברג ברנע

מאירה גולדברג ברנע היא סופרת מצליחה ואישיות מיוחדת, והמסע שלה עם בגדים מדגים סטיילינג תרפי. מכיוון שמאירה היא המומחית הכי גדולה לענייני עצמה, אני מתחילה מציטוט שלה –

ל חיי הרגשתי שמנה ומכוערת. לבשתי בגדים בלי לפתח סגנון משלי, בעיקר חולצות שחורות גדולות או שמלות שחורות גדולות. תמיד קנאתי במי שלובשת צבעוני ומגניב. וידעתי שאני לא יכולה. לפני כמה שנים ירדתי במשקל באופן דרמטי והצלחתי להחזיק במשקל הזה שנה בלבד. בשנה הזו התלבשתי מאד יפה עם שמלות ופיתחתי סגנון אישי ואז כשעליתי הכול בחזרה, נכנסתי לדיכאון, כי חזרתי לשחור ולמדכא ולגדול…. עד שבגיל 40 מצאתי את עצמי, החלטתי שגם אם אני גדולה זו לא סיבה ללבוש בגדים מפעם, גדולים וחסרי ייחודיות. מצאתי את הצבע ואת המגניבות בחיים.

זה היה מסע קשה אבל היום, למרות שאני מתה לרדת עוד חמישה קילו, בחיים לא תשמעי אותי בוכה שאני נראית רע או שאין לי מה ללבוש. תמיד יש לי מה ללבוש! ואני תמיד נראית ומרגישה טוב."

ככה, חץ לתוך הלב. מאירה מביאה את השיח הפנימי של נשים עם משקל גוף ובגדים. בשיחה שלנו, אנחנו מדברות על המפגש הזה עם עולם האופנה, כשאת במידה "גדולה" יותר ממה שלחנויות יש להציע. והמוכרת מסתכלת עלייך במבט כזה מרחם. כמה זה קשה להיות תמיד המידה האחרונה ואיזו תגלית זו למצוא חנויות ומעצבות שמאפשרות טווח של מידות וביטוי עצמי דרך בגדים. מאירה מדברת על קרן שביט ועל אופנת פיפה כגילוי ששינה את חייה אבל אומרת, זה לא חייב להיות יקר. יש הבנה מסוימת שמגיע לי להתלבש בצורה שעושה לי טוב, וכשאני מוצאת את הדרך לעשות זאת – אני קונה לעצמי. אני מסכימה מאוד עם מאירה. הגילוי שלה היה דרך מעצבות מסוימות שאיפשרו לה פתרון קונקרטי.

בחיבור לסטיילינג טיפולי, מעבר לפתרון הקונקרטי יש הבנה רגשית עמוקה – זכותי להתלבש בשביל עצמי, להתלבש יפה וטוב בעיניי, בכל משקל שאני נמצאת בו. הבגדים יכולים לתת לי ביטחון ולעטוף אותי בצורה מכובדת בכל רגע ורגע בחיי, בלי קשר למספר על המשקל.

ובהזדמנות זו, המלצה חמה – הפסיקו להישקל. זה לא עוזר לנו במערכת היחסים עם האוכל. סטיילינג תרפי זו גישה שעושה את החיבור בין בגדים לאוכל ושאר התחומים בהן אנחנו בוחרות ולומדות לדייק את עצמנו למי שאנחנו כאן ועכשיו, ולא למדוד את עצמנו בהתאם לכללים של אנשים אחרים.

מאירה הנפלאה מראה תמונות שלה באירועים פומביים שונים, היא עומדת מול קהל, מצטלמת לידיעות אחרונות, והבגדים שלה נותנים לה כוח. אחר כך היא מספרת על התספורת שלה, בהשראתה של אישה שעבדה עימה, ולקח לה זמן להעז. מהרגע שהעזה התספורת נתנה לה נחמה והשלמה עם השיער שלה, שאף איתו יש למאירה מערכת יחסים סוערת. החיים שלי סוערים ורגשיים, היא אומרת, ונראה שגם הצבעוניות שהיא בוחרת בה מבטאת את זה בצורה מדויקת.

שיחת סטיילינג תרפי שנעה בין צחוק לבכי. מומלצת הכי שיש. צפו במאירה בלינק הזה.

הירשמו לערוץ היוטיוב שלי! זה שווה את זה.

הנערה שהייתי – נערות ודימוי גוף – עם מעין קרת

סטיילינג תרפי לנערות  – זה חיבור טבעי! נערות חיות את הנראות שלהן בצורה עוצמתית ודרך העיניים של חברותיהן. נערות עסוקות בשינויי הגוף ובסערות רגשיות על רקע הניסיון להבין "מי אני", "מה אני רוצה באמת", והצורך הטבעי להרגיש אהובה ושייכת. לכן הקשר הרגשי עם הבגדים הוא כל כך רלוונטי, וזה הרי הבסיס לסטיילינג טיפולי.

ביקשתי לשוחח על נערות, בגדים ודימוי גוף עם האחת והיחידה בתחום הזה – מעין קרת. מעין היא דוגמנית על לשעבר, יזמית פעילה בתחום דימוי גוף חיובי, שעובדת כבר שנים רבות עם נערות. מתוך נסיונה המקצועי העשיר מעין אמרה משפט חשוב – בהתבוננות שלנו עליהן, הרי אנחנו מחזיקות ברקע את עצמנו. אילו נערות אנחנו היינו?

מעין מאמינה שהעיסוק שלה עם נערות בא מהמקום האישי שלה, החוויה שלה כנערה. הרצון שלה לגונן ולסייע בא מהחוויה הקשה שלה כנערה שהייתה "רזה מידי" וחוותה קשיים מכל מיני סוגים. אני סיפרתי על החוויה שלי כילדה ונערה "שמנה מידי" ועל המחירים החברתיים הכבדים ששילמתי. להיות נערה זה כואב! אפילו שנים רבות אחר כך. הזיכרון עודנו חי.

מעין סיפרה על העיסוק של נערות במין השני, הרצון שיאהבו אותן. היא אומרת להן שאם הן יהיו חזקות ובטוחות בעצמן, הבנים יחפשו אותן ולא להיפך. מעין מספרת שבתקופתנו נערות מכירות היטב חומרים על העצמה ודימוי גוף בריא. האתגר הוא הפנמה של החומרים האלה, איך להפוך את הסיסמאות על דימוי גוף בריא למשהו שהן מבינות באמת ומוכנות להפנים. הכלי כמו תמיד הוא חשיבה ביקורתית, בדיוק כמו בסטיילינג תרפי.

בעבודה על דימוי גוף חיובי השאלות הן – מי ומה מכתיב לי מה "יפה" ו"נכון"? הרעיון הוא להבין שבחירות שנתפסות כאישיות מאוד אינן אישיות בכלל, הן תוצר של החברה והמסרים הסביבתיים שאנחנו גדלות אליהן. פעמים רבות המסרים האלה משאירים לנו מרחב מאוד מצומצם, בטח אם אנחנו שונות או הגוף שלנו שונה ממה שנתפס כמקובל ורצוי. סוגיות אלה מתחברות לעולם הסטיילינג הטיפולי הדרך השאלות למה אני מתלבשת כך, מה הבחירות שלי מביעות ומה משפיע עליי.

השיחה המרגשת שלי עם מעין נוגעת באישי ובמקצועי. חוויות החיים שלנו, גם כנערות, הן חלק מנשות המקצוע שהפכנו להיות. זו השיחה היחידה מכל השיחות שלי בערוץ היוטיוב שיש לה שני חלקים. לא רק כי אני יכולה לדבר על מעין ימים ולילות, אלא כי בחלק השני של השיחה שלנו נתנו דגש לנושא חשוב בפני עצמו – התייחסות לדימוי גוף של הילדים שלנו, כאימהות לבנים ובנות.

מה נכון לומר לילדים שלנו בעולם שכל כך מדגיש מראה חיצוני? האם לתת מחמאות על מראה חיצוני? איך להתייחס לנושא הזה? אני מספרת על הבת שלי ששאלה אותי "מה את אוהבת בי, אמא?" ועניתי לה – "את כולך, כולך יפה בעיניי". והאם זה הספיק לה? שואלת מעין, ואני עונה בכנות – לא ממש…

בחלק השני בשיחת סטיילינג תרפי הזו, אנחנו מדברות על המפגש עם המראה החיצוני של הילדים שלנו, כולל תנודות במשקל הגוף, איך כאימהות נכון לגשת (או יותר נכון – לא לגשת.. לשחרר!). אין תשובות מוחלטות, אלא רק החלטות. וההחלטות הרצויות הן להעצים את הילדים שלנו בכל מובן, להדגיש כל הזמן את המכלול – את החלקים הטובים בהם ובהן, כולל מראה חיצוני. מעין מדברת גם על החשיבות לא להיכנס לילדים ולילדות שלנו לצלחת, ובמובנים רבים לאפשר את התנודות הטבעיות במשקל הגוף שלהן.ם.

דימוי גוף בריא הוא עולם חשוב וקריטי במציאות החברתית שלנו, בטח ובטח עם נערות ונערים, אשר חיים את עצמם דרך המראה החיצוני ודרך הרשתות החברתיות. המחקרים מראים כי ישנו משולש של השפעה – הרשתות והמדיה, החברים והחברות, וההורים (המשפחה). במובן הזה יש לנו תפקיד מאוד חשוב ומאזן, לחסן כמה שאפשר את הילדים והילדות שלנו. הרי הביקורת קיימת בשפע בחוץ, אבל אנחנו יכולות לחזק את עמוד השידרה הבסיסי הזה, התחושה ש"ככה כמו שאני – זה טוב!". ועם עמוד השידרה הזה, הצורך באישורים חיצוניים פוחת קצת, ואיתו גם הנזקים…

שיחה מקצועית עמוקה, מרגשת ומלאה בתוכן, עם מעין קרת הנפלאה. לשיחה לחצי כאן.

הירשמי לערוץ היוטיוב שלי ולמדי עוד על עולם סטיילינג תרפי !

לבוש של עובדת סוציאלית – עם שירה דן

מה זה לבוש של עובדת סוציאלית בשבילך? מה עומד מאחורי הג'ינס, הטוניקה שעובדות סוציאליות רבות לובשות לעבודה ואיך זה מספר על התפקיד והנראות של המקצוע?

התלמידות שלי לימדו אותי שיש "סטייל של עובדת סוציאלית". לפני סטיילינג תרפי, לא חשבתי על המשמעות של הבגדים שלבשתי לעבודות שלי. התלבשתי כפי שנדמה היה לי שמצופה ממני להתלבש בתור עובדת סוציאלית. אני זוכרת היטב איך הייתי מחנה את הרכב שלי רחוק מעיני הקולגות וילדי הפנימיה בה עבדתי בתחילת דרכי. נראה היה לי שהרכב "מפואר" מידי לתפיסת התפקיד הזו. נשים מדברות איתי על הצורך הזה ב"צניעות", לא לעבוד מול הפונות והפונים שלנו בבגדים או תכשיטים שיכולים לשדר יוקרה או לנקר עיניים. מה זה אומר עלינו כסקטור? חשוב לציין שגם פסיכולוגיות מדברות איתי על הצורך ללבוש שחור, או בגדים נטרליים, כדי שזה לא יהווה רעש רקע בסיטואציה הטיפולית. אבל גם בגדים נטרליים הם סוג של אמירה. כל דבר שנלבש לעבודה הוא אמירה.

שירה דן – עובדת סוציאלית יצירתית ומלאת סטייל

איך זה קשור לעבודה סוציאלית ולכל שאר המקצועות שנתפסים כ"נשיים"? שוחחתי עם שירה דן, עובדת סוציאלית עם נשים ונערות. שירה פמיניסטית אקטיביסטית והיא מספרת בכנות כמה קשה היה לה להשתלב במערכת הציבורית, שבה עודדו אותה שלא להבליט את עצמה בשום דרך. סגנון הלבוש שלה, הדיבור שלה, העמידה שלה על זכויותיה לקבל הכרה על עשייה מקצועית, לא התקבלו בעין יפה. בקלות קישרנו את זה למחאת העובדות הסוציאליות, מחאה סביב נראות והכרה.

האם אנחנו מוכנות להיות נראות? נוכחות? ומהי רמת הנוכחות המתאימה לנו?

שירה מספרת על אהבתה לבגדים, לצבעים, לתכשיטים. היא מספרת על היכולת שלה להתלבש בסטייל, ללא קשר לעלות של הבגדים. אפשר להתלבש בסטייל גם בלי להשקיע כספים רבים, היא אומרת. מדובר על הנכונות לשחק עם הלבוש. היא מספרת על ההשפעה החיובית שיש לסגנון הלבוש שלה בתקשורת עם הנערות שאיתן היא עובדת. הן רואות בכך השראה, זה מחבר אותן אליה וזה גם מפתיע אותן, כי הציפייה שלהן מעובדת סוציאלית היא למראה מבוגר וכבד.

שיחה אמיתית בין שתי עובדות סוציאליות, על סטיילינג טיפולי, על הנכונות להתבונן בבגדים ככלי שמקדם אותנו אישית ומקצועית. שיחה שמהווה חומר למחשבה לכל מי שעוסקת במקצוע שנתפס כ"נשי", שרוב העוסקות בו הן נשים.

בהיבט הזה אי אפשר שלא להדגיש כמה סטיילינג תרפי זה תחום שמאפשר הרחבה של העבודה הסוציאלית, הן ברמת העשייה והן ברמת הנראות ואפשרויות התעסוקה. עבודה סוציאלית יצירתית שמאפשרת אפיקים נוספים לעשייה חיובית שמקדמת נשים, נערות ואת עצמנו!

סטיילינג תרפי זו הייתה הדרך שלי לצמוח מתוך העבודה הסוציאלית, להישאר קשורה ברמה הערכית והאמונית אבל לאפשר לעצמי ערוץ להתפתחות נוספת בשוק הפרטי ולא רק הציבורי. אני מספרת בשיחה עם שירה כמה פעמים קיבלתי את תלוש השכר שלי כעובדת סוציאלית ופרצתי בבכי. זה השפיע על הדרך בה אני רואה את עצמי, את יכולותיי המקצועיות, ולא בצדק. בזמנו לא הבנתי שזה יכול להיות אחרת, והיום אני גאה להיות חלק ממערך שמעצים נשים גם אישית וגם כלכלית. אני גאה לפקוח את עיניהן של התלמידות שלי ולהגיד – כל אחת יכולה! כי ללמוד סטיילינג תרפי זה ללמוד כלי יישומי ובעל ערך ממשי. אני לא יכולה לתאר את החשיבות של הממשות הזו כנשים בחברה שלנו, שבה עדיין סקטור שנתפס "כנשי" הוא סקטור מוחלש.

תודה לשירה, השותפה המדויקת למסרים המעצימים שביקשתי להעביר.

לינק לשיחה המלאה על לבוש של עובדות סוציאליות וסטיילינג תרפי – כאן.

הירשמו לערוץ היוטיוב של סטיילינג תרפי – לעוד תכנים והשראות מעולם הסטיילינג הטיפולי. הערוץ בלינק הזה.

#עבודה סוציאלית #סטיילינג תרפי

להתלבש ללידה – עם מיכל רוזן

מיכל רוזן היא מיילדת ועוסקת בהכנה ללידה. הבחירה לדבר על לידה ובגדים לא מובנת מאליה לאור העובדה שבלידה אנחנו כמעט ולא לובשות דבר. אנחנו פושטות את הבגדים שלנו, שהם סמל לזהות שלנו, בטחון ונחמה, ועוברות לפיג'מת בית חולים. אותו תהליך והפיג'מה עצמה הם חלק משרשרת החיול הזאת שמובילה אותנו במסע של הלידה, שאחריו לעולם לא נהיה אותה אישה.

מיכל מביאה קול אחר, שונה מהמערכת הרפואית. היא עוסקת ביחסי הכוח ומדגישה כמה המדים של הצוות, לעומת הפיג'מה של היולדת, מסמלים את הסיטואציה שבה היא נמצאת. היא מדברת על שלב הורדת הבגדים התחתונים, שלעתים מגיע מוקדם מכפי הנדרש, ומותיר את האישה חסרת אונים, אפילו זמן רב.

שיחה לא פשוטה לעיכול. במיוחד הקטע בו מיכל עוצרת, מחשיכה מסך, מחליפה למדים ו"מודיעה לי" על זירוז לידה. אני בולעת רוק וחוזרת ברגע אחד לסיטואציית הלידה שלי עצמי, מאוד מורכבת עבורי. כל כך סימבולי שמיכל מדברת ואני לא רואה את העיניים שלה, אני רואה רק מדים של מישהי עומדת "מעליי" ומודיעה לי על הליך רפואי שלא התכוננתי אליו ולא בחרתי בו.

לידה יכולה להיות חוויה נהדרת ויכולה גם להיות טראומתית, אבל בכל מקרה, מיכל מדגישה, אנחנו לא חוזרות לזהות הקודמת שלנו. זה אירוע מכונן וההכנה אליו משמעותית. התיק הזה שאנחנו אורזות והבגדים אשר בתיק הם הציוד שלנו במסע הזה, ויכולים לתת לנו כוח ותחושת שליטה מסוימת. מיכל ממליצה על בגדים ארוכים, שיכסו את הישבן או אפילו עד הברכיים. אני ממליצה להביא בגדים שלנו מהבית ולנסות לאחוז בהם כמה שיותר מהזמן, אלא אם מי מאיתנו מרגישה שהפיג'מה טובה לה. ואם נניח בצד רגע את הפתרונות הקונקרטיים, חשוב פשוט לדבר על זה, להתכונן. להבין שהלידה הזו מעמידה אותנו חשופות, לפעמים חשופות מאוד, בלי הבגדים שהם העור השני שלנו.

בשיחה עם מיכל דיברנו גם על תהליך ההיריון והגוף המשתנה, גם בזמן זה עולה השאלה האם אנחנו אוחזות בבגדים הישנים ומתי עוברות לבגדי הריון, ואילו בגדי הריון.. כמובן שלאחר הלידה יש איזו ציפיה לא ריאלית לחזור לבגדים הקודמים ולגוף הקודם, ציפייה שמובילה לאכזבה בטוחה. נשים מרגישות אשמה על המשך השימוש בבגדי ההיריון שלהן, כאילו משהו לא בסדר בנו שלוקח לנו זמן (לקח לי שנה!) לחזור לגבולות הגוף המוכרים. אבל גם אז, הגוף לעולם לא חוזר להיות בדיוק מה שהיה. ולכן הגישה של מיכל כל כך חשובה, והדגש שלה על השינוי. השינוי הכרחי ובלתי נמנע, השינוי הוא טבעי כחלק מההחלטה והבחירה שלנו ללדת.

מיכל מספרת על אישה שהגיעה לחדר הלידה לניתוח קיסרי מוזמן, לבושה בשמלה מנומרת ומאופרת למשעי. היא סיפרה שחיכתה ללידה הזו זמן כה רב, שעבורה זה יום חג ולכן התלבשה והתארגנה כך. מיכל מדגישה, אי אפשר להבין ולדעת ואי אפשר לשפוט אף אחת על הבחירות שלה.

גם השיפוט שלנו על עצמנו, בזמן ההריון ואחרי הלידה, על שינויי הגוף ובחירות הלבוש, לא רואה נכוחה את העוצמה האדירה של השינוי הזה בחיים שלנו.

גם בזמן הלידה כמו בכל שאר הזמנים, הבגדים שלנו מסמלים את מצבנו הרגשי ואת התהליך שעובר עלינו. גם אז הבגדים יכולים לתת תחושת שליטה או כוח, ובכל מקרה, הם שם ברקע.

צפו בשיחה שלי עם מיכל רוזן, שיחה חזקה בנושא חזק וחשוב. לחצו על הלינק

הירשמו לערוץ היוטיוב שלי, לעוד תכני סטיילינג תרפי!

שקרים קטנים גדולים – עם מאיה רומן

לקראת יום המאבק באלימות נגד נשים הרגשתי שאני חייבת לגשת לנושא מהזווית של סטיילינג תרפי. הזמנתי את מאיה רומן לשיחה על סדרה מרתקת וסוחפת, שאלימות נגד נשים היא הנושא המרכזי שלה, אבל עושה זאת בדרך עלילתית מבריקה. "סודות קטנים גדולים".

מאיה רומן היא מנכ"לית "פוליטיקלי קוראת", גוף העיתונות הפמיניסטי שאני הכי אוהבת ומחוברת אליו. והיא גם חובבת טלויזיה מושבעת. אז היה קל לגייס אותה למשימה. גם מאיה הרגישה שהסדרה מבריקה ושאפשר להתבונן דרכה על נושא האלימות בחייהן של נשים והכוחות שלהן. במרכז הסדרה אנחנו רואות בצורה ישירה ומצמררת, אלימות של גבר כלפי אשתו.

בשיחה שלנו אנחנו סוקרות את העלילה, שמתארת חייהן של חמש נשים בחברות אמיצה, שכל אחת מהן מתמודדת עם אלימות מצד העולם הגברי. כל אחת מהדמויות מציגה סיפור, ובאופן מדהים הלבוש שלה משרת את הסיפור. מעצבת התלבושות של הסדרה, אליקס פרידברג, בנתה פרופיל של מעצבים / מותגי אופנה, לכל אחת מהדמויות.

מדלן (ריס ויתרספון) דמות חזקה ומנהיגה, חיה חברתית שאוהבת לקחת עניינים בידיים. היא לובשת דולצ'ה אנד גבאנה, j.crew  והיא באה ליום הראשון של כיתה א' של הבת שלה בשמלת קוטור. כי היא יכולה.

מדלן (ריס ויתרספון)

סלסט (ניקול קידמן) דמות רגישה וחכמה, חלשה אבל גם חזקה. היא טובעת במשבר העמוק של חייה ומכסה את החבלות שלה בסוודרים. היא לובשת מקס מארה, ראלף לורן, ולה פרלה בסצנות חדר השינה שלה. רכות ויופי אינסופי בדמות הזו.

סלסט (ניקול קידמן)

רנטה (לורה דארן) דמות עוצמתית, השגית, תחרותית, סוג של טורפת. חשוב לה להראות שיש לה, גם כשהיא מאבדת הכל. היא לובשת גוצ'י, פראדה, סטלה מקרטני וגם אלכסנדר מקווין, דווקא בעונה השנייה כשהיא מתרוששת. הצגה מהממת.

רנטה (לורה דארן)

ג'יין (שיילין וודלי) דמות בפוסט טראומה, היא מתמודדת עם עבר כואב, עסוקה בהישרדות ולא מרגישה שייכת. היא לובשת גאפ. פשטות אמריקאית.

משמאל – ג'יין (שיילין וודלי)
מימין – בוני (זואי קרביץ)
בוני (זואי קרביץ)

בוני (זואי קרביץ) היא אישה ילדה, מנסה לדבוק בטבעונות ולתרגל מדיטציה, אבל מתחת לפני השטח רגשות וזיכרונות סוערים. זו רק פאסדה, סוג של חיקוי. היא לובשת זארה ואנתרופולוג'י.

המעצבת בנתה שפה ויזואלית מופלאה, שמספרת את האופי של הדמויות. המבט הזה על שפת הלבוש, שמאפשר הבנה עמוקה יותר של העלילה, זה מבט של סטיילינג תרפי. לשאול מה הסיפור מאחורי בחירות הלבוש.

יש גם חשיבה ביקורתית שטמונה בעיניים של סטיילינג תרפי, שעוזרת לחשוף עוד רבדים במציאות ולא רק בעלילות טלויזיוניות. סטיילינג טיפולי נעזר בבגדים ככלי למתן כלים להבנה ולהתמודדות עם המציאות סביבנו. חשיבה מגדרית פמיניסטית היא בסיסית בגישת סטיילינג תרפי, ולכן החיבור לפוליטיקלי קוראת ולמאיה רומן כל כך טבעי.

הייחודיות בסדרה "שקרים קטנים גדולים", שהסטייל שלה באמת מרהיב, הן ברמת הבגדים, והן ברמת הבתים והנופים, זה הפער. יש פער בין היופי המרהיב לבין מה שקורה באמת. יש פער בין המותגים לבין החיים של הדמויות, שרצופים בכאב וקושי. זה מדהים לראות כמה לבוש יכול להיות מסכה, הצגה מלאכותית, או הביטוי העמוק ביותר של הנפש שלנו.

מזמינה אתכן לצפות בסדרה ולגבש מחשבות משלכן, אם כי הסדרה לא קלה לצפייה ורוויה בסצנות אלימות. בואו לתובנות ומחשבות עם מאיה רומן הנפלאה, שאת העשייה שלה כדאי לכן מאוד להכיר. לשיחה שלי עם מאיה לחצו כאן!

הירשמו לערוץ שלי, ונתראה בשיחת סטיילינג תרפי הבאה!

ההיסטוריה של המכנסונים עם טל גרנובסקי אמית

טל גרנובסקי אמית היא חוקרת אופנה ומנהלת ארכיון האופנה והטקסטיל של שנקר. סיבה מעולה לשיחת סטיילינג תרפי! סיבה מעולה יותר היא שכל פריט לבוש, הדפס או צבע שתעלו על הדעת, טל תדע לספר כיצד הוא התגלגל במאתיים שנה האחרונות. אז ביקשתי לדבר עם טל על המכנסיים הקצרים. בכל קיץ כמו בהפתעה, המכנסיים הקצרים מעוררים ויכוח אידאולוגי ערכי, אנטי פמיניסטי, שמהותו- מה האורך הלגיטימי למכנסיים קצרים לנערות. בנות צעירות מוצאות את עצמן נמדדות עם סרגל בכניסה לבית הספר ונשלחות הביתה להחליף מכנסיים. לבנים כמובן זה לא קורה.

הקיץ הזה 2020, מחאת הנערות קיבלה עוצמה חדשה, כשהן הפגינו סולידריות, הגיעו בקבוצות גדולות עם מכנסיים קצרים, וסירבו ליישר קו עם סרגלי צוות ההוראה. במרכז המפגש שלי עם טל לא עסקנו רק בנושא האפליה המגדרית, כי הוא ברור מאליו, אלא העמקנו בניסיון להבין למה לחברה שלנו כל כך קשה לקבל מכנסיים קצרים ומה השורשים ההיסטוריים לכך.

מכנסיים קצרים נולדו בהקשר של חופש, אומרת טל, ובישראל בהקשר של עבודה חלוצית. בשיחה איתה הציגה תמונות מקיבוצים בראשית המדינה, שבהן נשים לבושות מכנסיים קצרצרים ואף אחד לא שולח אותן הביתה. המכנסיים היו מקושרים לארון השוויוני, שסימל את העבודה המשותפת סביב הקמת המדינה. בהמשך הדרך, בטח בתקופת ילדי הפרחים בארה"ב, מכנסיים הפכו סמל למרד וחופש מיני.

מכנסיים קצרים תמיד היו מקושרים למיניות, אומרת טל ונותנת כדוגמה את מרלין מונרו וג'קי קנדי. מרלין מונרו הייתה אישה שהשתמשה במיניות שלה במודע ובגלוי, ולא התנצלה על כך. בצד רווחים היא שילמה גם מחירים.

וכאן עולה הנקודה המשמעותית שלמדתי מהשיחה הזו. אין להכחיש את הקשר בין מכנסיים קצרים למיניות, אלא לשאול את השאלה העמוקה יותר, מדוע זה מהווה בעיה כל כך גדולה בחברה שלנו? מדוע אישה מינית נתפסת כשלילית ובעייתית? והכי חשוב – מה הקשר בין זה לבין מכנסיים קצרים שנלבשים לבית הספר?

ראשית, החברה שלנו עדיין עושה דמוניזציה למיניות הנשית. בעוד מיניות של גברים מקובלת, לגיטימית ומואדרת בכל אמצעי אפשרי, מיניות נשית נתפסת עדיין כסוג של חריג. בחברה שרואה באישה "טובה" בעיקר פונקציה אימהית ונותנת שירות למשפחה ולגבר שלה, ברור שאישה מינית תיתפס כבלתי רגילה. טל סיפרה שראתה ממש עכשיו כרוז בו כתוב שהקורונה היא תוצאה של הפקרות בלבוש מצד נערות ונשים. אז למרות שאנחנו ב-2020, עדיין ישנן תפיסות ארכאיות והן כנראה מנהלות את כולנו יותר ממה שאנחנו קולטות. כי גם נשים אמרו לי הקיץ הזה, אין סיבה והצדקה לכך שנערות תלבשנה מכנסיים קצרים.

בהקשר הזה טל אומרת, נערות ונערים נמצאות ונמצאים בעוררות מינית טבעית כחלק משלב החיים הזה, וברור שירצו לחקור את המיניות הזו. אבל לא כולנו חייבות להיות מיניות כמו בריטני ספירס או מרלין מונרו. יש כל מיני גוונים למיניות וכדאי שנתחיל להבין ולקבל את זה. הפתרון עשוי להיות בהסדרה של קוד לבוש הגיוני, לבתי ספר כולל למקומות נוספים.

טל מצביעה על הפער העצום שיש בין קוד הלבוש הבלתי מוגדר למה שנמכר בחנויות. החנויות מדגישות אופנה והאופנה אוהבת מכנסיים קצרים. אין מבחר שיתאים לאותו קוד לבוש אמורפי, שמשרד החינוך מגדיר בצורה מאוד כללית וצבאית ומשאיר לשיקולי בית הספר עצמו. קוד הלבוש צריך להיות מוגדר וכולל אספקה סדירה, בדיוק כמו שמייצרים חולצות בית ספר. עד אז, אי אפשר לבוא בתלונות לנערות שלובשות בגד שחברותיהן בעיר אחרת לובשות לבית הספר.

"התלונות" הללו, בעיניים של סטיילינג תרפי, הם חלק מהפיקוח הבלתי פוסק על מה שכולנו לובשות. החלק הטיפולי פה הוא להכיר בהשפעות של הפיקוח הזה, ולהיות אמיצות לבחור מה שנכון לנו. אין הכוונה להתעלם לגמרי מהסביבה, בגד הוא תקשורת חברתית והרצון להשתייך הוא לגיטימי ורצוי בחברה אנושית. עם זאת, אנחנו צריכות לקבל את ההחלטות שלנו מתוך תחושה של בחירה ושליטה, ואז הסטיילינג שלנו הופך להיות התרפי שלנו.

תודה לטל על השיחה החכמה הזו, שמחתי להרחיב את ההבנה ותמיד כיף לדבר על מיניות נשית, ועל בגדים, לאו דווקא בסדר הזה 😊.

לשיחה שלי עם טל גרנובסקי אמית לחצו כאן.

הירשמו לערוץ היוטיוב שלי, ונתראה שם 🙂 לשיחות סטיילינג תרפי.

על בגדים ורגשות עם תמר קרוון

תמר קרוון היא אמנית, יוצרת, צלמת ואושיית סטייל. בקריירה הארוכה והיצירתית שלה צילמה דמויות מרתקות במגוון עצום של הפקות יצירתיות, מלאות צבע ודמיון. יש לה שפה ייחודית, שאין שניה לה, ואפשר לזהות מרחוק את טביעת האצבע שלה. המצולמים שלה כמו מתמסרים לשפה הזו, וההפקות רווית צבע, אמנותיות, תיאטרליות, כמו הלבוש של תמר. בראיון תמר מכנה את הצבעוניות החזקה שלה "קרנבל, ומי שלא בא חבל", ומספרת שכבר כילדה אופנה עזרה לה, הצילה אותה, כשמצאה את עצמה מבודדת ומנותקת והתלבשה בשביל לעודד את עצמה. הסביבה ראתה בכך הצהרה אופנתית, ועבורה זאת הייתה דרך ביטוי, משחק של שילובים שמלווה אותה עד היום. תמר הציגה את עצמה דרך שמלות קצרות, דווקא בשל העובדה שהיא מרגישה טום בוי. נוח לה בשמלות קצרות ומכנסיים קצרים, ולא במובן הפרובוקטיבי. רוב הריאיון עם תמר דיברנו על אהבה, החלק של התרפי בסטיילינג תרפי 😊. תמר אמרה שבגדים הם רגשות והיא לא מפחדת להרגיש ולא מחביאה את הרגש. היא מביאה את עצמה בצורה אותנטית ביחסים, בחיים ובבגדים. הזכרתי לתמר את יום ההולדת שלה, ואת התמונה שהעלתה לרגל יום ההולדת. לא שכיח לראות אישה בת 52 בבגד ים, שכותבת את הגיל שלה ולא עושה עניין. תמר חשפה שלקח לה זמן להתרגל להעלות תמונות של עצמה בבגד ים, אבל בדיוק כמו ריקודים, ברגע שהתגברה על הפחד למדה את הכיף. האובססיה סביב הגיל מוגזמת ותלושה מהמציאות, היא אומרת. הלכתי לישון וקמתי בת חמישים, והעולם עמד על תילו.

תמר מעוררת בי התרגשות עמוקה, בהיותה אישה יוצרת מלאת צבע והשראה שחיה את הרגשות שלה ומתמסרת להם, ולא מאפשרת לקולות מבחוץ לחדור ולהסיט אותה מהדרך שלה. יש בכך פן חיובי ושלילי היא אומרת, כי היא לא ניזונה גם מהפידבקים החיוביים שזורמים אליה. זה מוביל לשאלה שמאוד מעניינת אותי בסטיילינג טיפולי, כמה אנחנו זקוקות למשוב מהסביבה על מה שאנחנו לובשות ועל מי שאנחנו. כמה זה מנהל אותנו. הרצון בשייכות וקבלה ברור, אבל עד כמה הוא משמעותי בבחירת הבגדים?

בהקשר לצילום בבגד ים, תמר מספרת שהיא פוגשת את הביקורת הנוקבת שלנו הנשים על עצמנו, כשגם האישה היפה ביותר בעולם לדבריה, אותה צילמה לא מזמן, לא מכירה בעוצמת היופי שלה. "הלוואי שהייתי נראית כמוך" היא כתבה לתמר. בעיניים של סטיילינג תרפי אפשר למצוא פה גם חיבור והשראה, כשאישה מזהה באחרת ניצוץ שהיא רוצה לפתח גם בעצמה.

בסיום השיחה אני מזכירה לתמר, שנפגשנו לפני כמה שנים, כשרק התחלתי לפתח את סטיילינג תרפי. מילות העידוד שלה נשארו איתי עד היום. היא אמרה לי "פשוט תמשיכי במה שאת עושה, אל תקשיבי לקולות". תמר זקפה זאת לזכות אבא שלה, אמן ויוצר, שתמיד עודד אותה לסמוך על עצמה ועל הכישרונות שלה.

זאת הייתה זכות גדולה בשבילי לראיין את תמר, ואני מאמינה שאפשר ללמוד ממנה הרבה. בקורסי סטיילינג תרפי אני מביאה את תמר כדוגמה לביטוי עצמי דרך סטיילינג. זה הרבה מעבר לסטיילינג. התמונות שלה מדברות בשפה ייחודית עם חותמת על זמנית. זה הניצוץ הטיפולי הזה שמסתתר מתחת לעולם הסטיילינג, עבור מי שמוכנה להתנתק מהקולות החיצוניים ולגלות את הסטיילינג תרפי של עצמה. הניצוץ שמאפשר לסטיילינג להיות חלק מהאישיות שלנו, מההתפתחות שלנו, דרך ליצירה עצמית.

מזמינה אתכן להקשיב לשיחה אמיתית ולהכיר אישה שהיא מעין שופע של יצירה. לחצו על הלינק.

הירשמו לערוץ היוטיוב שלי, לעוד שיחות מעוררות השראה.

מה תלבשי למסע בזמן – עם ענבל שגיב נקדימון

לבוש הוא דרך מצוינת להיכנס לתפקיד או לדמות, לבטא חלקים נסתרים מהאישיות שלנו ולדמיין מה היה אילו. ענבל שגיב נקדימון היא מתרגמת ספרות ומרצה עם תחום עניין מרתק – תלבושות היסטוריות. ענבל חוקרת ותופרת תלבושות שכאלה, דבר שהתחיל בעקבות הצפייה שלה בסדרה "זרה". ענבל מקשרת בין אהבתה לספרות היסטורית לבין הלבוש שהדמויות נהגו ללבוש, והיא הולכת לכנסים של פנטזיה ומדע בדיוני, בהם קוד הלבוש הוא חלק בחוויה. מדובר על קוד לבוש שבו א.נשים "נכנסים" ו"נכנסות" לדמויות שונות, כל אחד ואחת לפי טעמם ורצונם להיכנס לעומק הדמות הזו. וזה ממש סטיילינג תרפי. הפן הטיפולי בסטיילינג הוא זה שמאפשר לבגד להיות ביטוי לחלקים מהאישיות, הזדמנות להגדיר את הזהות ואולי להתלבש כמו מישהי אחרת, כזו שאני רוצה להיות.

השיחה המרתקת עם ענבל מעוררת את הדמיון. למשל.. אם היינו יכולות לבחור מדינה אחרת לחיות בה, איפה היינו רוצות לחיות ומה היינו רוצות ללבוש? האם באמת היינו רוצות לחזור בזמן? לגבי המחשבה הזו, ענבל מצננת את ההתלהבות בתזכורת היסטורית לכך שכנשים ממש לא כדאי לנו לחזור אחורה למציאות החיים הקודמת. דווקא על המחוכים היא מספרת, שהם הרבה פחות גרועים מהמוניטין המפוקפק שלהם.  

סטיילינג תרפי זו שפה שחוקרת את הקשר בין הבגד לזהות, ואיך הבגדים שלנו מאפשרים לנו לבטא חלקים מהזהות שלנו, גם כאלה נסתרים שמגלמים בהם תשוקות ומאווים ומחשבות שלא תמיד עולות למודע. תלבושת היסטורית היא תחפושת, בדיוק כמו בפורים, שמאפשרת ביטוי לחלקים העמוקים האלה, אבל יכולה גם להיות מלאכותית ומכבידה. אבל אנשים מרגישים מחופשים לא רק בפורים. במובן הזה אין הבדל בין תלבושת היסטורית עם כובע, ז'קט וחצאית מלמלה נפוחה כמו שענבל מציגה לבין בגדי היום יום שלנו, שיכולים גם הם להיות סוג של מסכה אם זה סוג החיבור שאנחנו מייצרות אליהם. נשים יכולות לומר "בעבודה אני ממש מישהי אחרת". השאלה היא האם זו מישהי שאני רוצה להיות, ובמצב הזה הזהות המקצועית שלי לבושה לגמרי אחרת אבל אני עדיין מרגישה שזו אני, שאני באה לידי ביטוי. אם הלבוש של העבודה רחוק ממני נפשית, ומייצר בי תחושה של ניתוק או ניכור, אין ספק שהדבר ישפיע על העבודה שלי ועל התחושה שלי לגבי העבודה.

ממליצה לכן לצפות או להאזין לשיחה עם ענבל, לו רק בשביל המחשבה המדליקה הזו, מה הייתי לובשת אם הייתי מוצאת את עצמי בתוך סיפור "נשים קטנות", או בתור סקרלט אוהרא, ומתי בפעם האחרונה התלבשתי קצת כמו מישהי אחרת ובאמת נהניתי מזה.

לשיחה עם ענבל לחצו כאן.

הירשמו לערוץ שלי והישארו בקשר! 

אימהות, בנות ובגדים עם עינת נתן

נושא כל כך בוער דורש אישה עם לב חם במיוחד. עינת נתן היא מדריכת הורים ואמא לחמישה בגיל ההתבגרות, והיא לא נבהלת בקלות. המבט של עינת על הפער הבינדורי לא עוסק בהבדלי הסגנון בינינו ובטעמים אישיים, אלא במהות של ההורות. עינת אומרת, הנושא של הבגדים מתלבש לנו על נקודה פגיעה ורגישה – המראה החיצוני של ילדינו. הילדים שלנו הם לא שלוחה נרקסיסטית שלנו, מזכירה עינת, ומדגישה שלכל ילד יש מראה, טעם ורצונות משלו וברור שכך יהיה. הניסיון לכפות עליהם לבוש שלא תואם את מי שהם, חוטא לחובה שלנו לתת להם לגדול כפי שהם וללוות אותם במסע הזה. 

כיף לדבר עם עינת, היא כל כולה סטייל אבל השיחה לא עוסקת בסטיילינג. היא עוסקת בחלק של ה-תרפי בסטיילינג תרפי. השיחה עוסקת ביחסים, בקשר אימהות בנות ובעיקר בציפיות לא ראליות שיש לנו מהילדים שלנו. עינת מבהירה כמה חשוב לתת לילדים שלנו לבחור את הבגדים שלהם לבד, ופשוט לשחרר. התפקיד שלנו הוא לתמוך בהם גם בשיעורים הקשים יותר. את ההחלטות שבאות מהם, לגבי המשקל שלהם והגוף שלהם, לכבד וגם לתמוך ולעזור.

עינת מאמינה בשקיפות ואמת מול הילדים שלנו, גם לנו ממש לא קל עם איך שאנחנו נראות ואנחנו לא אמורות להגיע "פתורות" למצב הזה. פשוט להרפות ולהבין, שזו הדרך של הילדה הזו. יכולה להיות ילדה רזה שמתענה מול המראה ואחרת שמנמנה, ש"עפה על עצמה". עינת נותנת את הדוגמאות מהחיים שלה עצמה והילדים שלה, ומלמדת דרך הניסיון שלה, שזה לא רק אפשרי אלא די חובה, כדי לא להזיק לילדים שלנו (עם כל הכוונות הטובות שלנו). אנחנו לא רוצות שבכל פעם שהם יפתחו את המקרר, ירגישו את העיניים שלנו מאחוריהם. אנחנו לא רוצות שבכל פעם שהן יתאפרו או יתלבשו, הן תנהלנה איתנו איזה דיון סודי ונוקב בראש שלהן. המבט החיובי של אימא וגם של אבא הוא קריטי להתפתחות שלהן.ם, מזכירה עינת.

כשילדה בת שלוש מגיעה עם ציור, לא נאמר לה "חבל שהשמש בצד הזה" או "הייתי צובעת אחרת". הגוף של הילדים שלנו וגם הבגדים שלהם הוא הציור שלהם, ועלינו לזכור שזכינו בכלל שהם והן יראו לנו את עצמם ברמה הזו וישאלו לדעתנו.

הגישה של עינת מאוד משלימה את סטיילינג תרפי, גישה שבה הבגד הוא שפה בין אימהות וילדים, בטח לאור התפקיד שרובנו מקבלות, להלביש אותן.ם. הרעיון הוא לפתח שיח על הבגדים כדרך לחזק את האינטימיות, לקבל את הדימיון וגם את השוני, ולדעת שאפשר להתלבש בנפרד ולהרגיש הכי יחד.

תודה לעינת נתן על השיחה הזו, שאת הלינק אליה תמצאו כאן.

הירשמו לערוץ היוטיוב שלי! יש הפתעות טובות.