העצמי הכוזב של ילד הפלא – מבט של סטיילינג תרפי על הסרט אוליבייה רוסטאן

אוליבייה רוסטאן הוא ילד פלא. רק בן 32, רוסטאן מוגדר כמעצב אופנה מחונן והמנהל הקריאטיבי של בית האופנה Balmain. הוא מוקף דוגמניות-על וסלבס, שמגיעים לתצוגות שלו ונהנים מההזדמנות להצטלם איתו. נראה כי רוסטאן הינו סמל סטטוס מעצם היותו. המעטפת הנוצצת סביבו מרוטשת, והכי בלתי נגישה. על פניו, ההיפך מסטיילינג תרפי.

לוליא הסרט, סביר להניח שהייתי ממשיכה לחשוב כך. אבל הסרט גרם לי לעצור, ולהיסחף לסיפור שלו.

אולי זו העובדת הסוציאלית שבי, שעבדה עם ילדים ונוער בפנימייה טיפולית, אבל אף אחד מהילדים שפגשתי לא זכה לקריירה בינלאומית, או לחבק את ג'ניפר לופז, ולעצב לה שמלה ליום ההולדת.

זה הפלא של ילד הפלא.

הסרט הוא על הילד שמחפש את אמא שלו. רוסטאן הינו ילד מאומץ שבמשך 32 שנה מלא שאלות לגבי הזהות שלו ומקורותיו, וחי בתחושה קשה של זיוף.

השאלות שלו קשות, האם אני באמת צרפתי? האם אני שייך? מה זה אומר שהעור שלי שחור כשבני המשפחה שלי לבנים? למה לא רצו אותי? האם באמת אני טעות?

הסרט מלווה את רוסטאן במגעים שלו עם מחלקת הרווחה, שמטפלת בתיק האימוץ – קלאסיקה מעולם העבודה הסוציאלית. הוא מחפש, הוא מתייסר, הוא בוכה. במקביל, הסרט מציג את חייו יוצאי הדופן. הוא חי במגדל שן, עם פורטרט ענק שלו בכניסה לבית, ומראת קיר בגודל של קיר כניסה לקניון.

רוסטאן די בודד, ובאופן מפתיע מציג את עצמו כך. ניתן היה לדמיין שכחלק מהפסאדה הכוזבת הוא ישדר שהוא עטוף חברים, אבל הוא מדבר על הבדידות שלו בכאב גלוי.

אין לו בן זוג, ואנחנו רואים מעט מאוד חברים או אנשים סביבו לאורך הסרט. בנסיעותיו הוא מדבר ומתייעץ עם הנהג שלו, מוחמד, שמשמש סוג של פסיכולוג (לא מוצלח). הוא מספר למוחמד על בחור שמוצא חן בעיניו, שראה במכון הכושר, ובכל פעם שהוא רואה אותו, הוא מעלה בו חיוך. אותו בוקר הבחור אמר לו "שלום" וזה ריגש אותו. מוחמד מציע לו לשוחח איתו, ורוסטאן נבהל, מה פתאום, הוא יחשוב שאני מפלרטט איתו.

בהמשך הסרט רוסטאן משתף את מוחמד, שנרשם לאפליקציית היכרויות לאנשים מפורסמים, ומחכה שיבדקו ויאמתו את פרופיל האינסטגרם שלו. ומה אם לא יאשרו אותי? הוא שואל. מוחמד אומר לו, "בסוף זה יקרה, אפליקציות תמיד עובדות" (פסיכולוג לא מוצלח, אמרנו).

וזה סיפורו של הסרט, למעשה. סיפור על פחד נטישה, פחד מדחייה, תחושה של חוסר ראויות ומאבק לתפוס מקום בזכות ולא בחסד. עוד שיקוף חזק לכך, בא כשרוסטאן מספר למוחמד על הכותרת שקיבל בעיתון – "ילד הפלא".

במקום לפרש את הכינוי הזה כתיאור להישגים אדירים בגיל צעיר, רוסטאן אומר – זה ילד מצליח, שלא אמור היה להתקיים.

הפער בין הרעב הרגשי האדיר שלו, שמיתרגם לרגעים בסרט גם כזעם אדיר, לבין המעטפת הנוצצת (התצוגות, הדוגמניות, הפאר שמתפרץ מהבית, מהמכונית, מהלבוש של רוסטאן) – הוא העצמי הכוזב.

הפער נגלה לא רק בסרט אלא גם בחשבון האינסטגרם של רוסטאן – מצד אחד הוא מציג את העיצובים שלו לבלמיין, נוצצים ויקרים להחריד, לא קשורים ולא נועדו להיות קשורים לחיים האמיתיים. יחד איתם, תצלומי סלפי וסרטוני סלפי שלו, באאוטפיטים שאין בהם סדק או קמט. נראה שרוסטאן שואב השראה מקרל לגרפלד, עוד מעצב גאון, שחיי את חייו במעטפת בלתי נגישה ואף מיזנטרופית.

אבל בצד אלה, רוסטאן מעלה תמונות מהילדות שלו, מהנעורים שלו, תמונה עם אמו המאמצת, עם סבא שלו, שורות על משפחה. יום האם, יום האב, הבלחים של רגש. הוא מעלה תמונה שלו עם כריס ג'נר, אם משפחת קרדשיאן, וכותב "את כמו אמא בשבילי, את מהנשים החשובות של חיי".

הפער האדיר הזה – הוא העצמי הכוזב. ויניקוט טבע את המונח "העצמי הכוזב" כדי להתייחס לפאסדות שאנשים עוטים עליהם על מנת להתאים את עצמם לסביבה, להשתייך. ויניקוט כתב כי אנשים זקוקים לתשתית נפשית מסוימת כדי לאפשר לעצמם להיות הם. התשתית הזו מאפשרת קיומו של עצמי אמיתי, חופשי, מחובר ליצירתיות וביטוי. חשוב שילדים ירגיש חופשיים להיות עצמם בלי הפחד להכביד על אחרים ומבלי אשמה יתרה כלפי מי שדואג להם.

אפשר לשער שמשהו בסיפור לידתו וגדילתו של האיש הזה לא איפשר לו את החופש הזה. כמו שהוא כותב בכתב ידו לאמו הביולוגית – "אני מלא פחדים לא ברורים".

הוא חסר חופש גם במובן המילולי. הוא היחיד שמגיע למשרד בשבת. "אני כל הזמן בשליטה" הוא אומר. לא ברור מה יש בחייו מעבר לעבודה. מוחמד מציע "אולי תיקח לך יום בשבוע לעשות משהו אחר?". רוסטאן לא אוהב את זה, "בחוזה שלך כתוב נהג וגם פסיכולוג?" עונה לו. במקום אחר בסרט הוא משתף, "אני צעיר ואני מוטרד מזה שאני אמור ליהנות מהחיים כרגע".  

 

עולם הרגש שלו כלוא, בדיוק כמו הלסת שלו ותווי הפנים המהונדסים שלו. השמחה מתפרצת לרגעים כשהוא רוקד, ויש בו שמחה, שנראה שהיא חלק מהר געש רגשי, שלא ברור אם ומתי יתפרץ.

אין זרימה הרמונית של רגש, שתעביר תחושת ממשות וחיות. התחושה שלי כצופה הייתה עצב על רוסטאן. כשהוא מקבל חיבוקים, עיניו נעצמות בהתמסרות, אבל האדם המרכזי שממנו הוא מחפש חיבוק זה הוא עצמו. "עד שלא אדע מאיפה אני, לא אוכל באמת לאהוב את עצמי" הוא אומר שוב ושוב.

בספרו "בית לנפש" כותב יעקב מטרי – “אדם, כמו ילד בעת גדילתו (בתנאים שהם בריאים יחסית) מבקש – לא פחות מאשר לדעת על עצמו ידיעה הקשורה בחשיבה על אודות עברו ועל אודות המנגנונים המפעילים אותו – לחוש חי, להרגיש שיש חיים בתוכו, שכוח החיים פועם בתוכו, ולמצות את האפשרות הייחודית שניתנה לו להתנסות, להיות נוכח בחווית החיים."

העיצובים של רוסטאן מרהיבים, אבל גם החליפה המושלמת לא תיטע באיש הזה ביטחון, והאסתטיקה המוצגת בסרט היא מנוכרת וקרה.

כמה מיליוני עוקבים וחיבוק חם מג'ניפר לופז, הם בהחלט שמחה גדולה, אבל לא כזו שאדם מרגיש איתה בית.

בסטיילינג תרפי, אנחנו מייצרות חיבורים – בין עולם הנפש והרגש לעולם האסתטי. אנחנו באות לשנות בתוכנו את הקוטביות של העולם הישן, שמדברת על "רושם ראשוני", ואימפקט חברתי דרך "לוק" מוקפד, שמנוגד למה שקורה בפנים. אנחנו באות לחבר את העצמי האמיתי אל המעטפת.

ישנם מעצבים ומעצבות, שמכניסים רגש אותנטי בעולם האופנה. ילד הפלא הוא לא אחד מהם.

סטיילינג תרפי ותיירות אופנה

אם היית יכולה להתבונן על אופנה ישראלית בדרך חדשה לגמרי, איזה מעצב או מעצבת היית רוצה להכיר יותר? עם איזה מעצב או מעצבת ישראלית היית רוצה לשבת לכוס קפה?

התשובה שלי צפויה – שחר אבנט. אני רואה בעיצובים שלה עולם מסקרן של דימיון, יצירתיות ופריצת גבולות, אמנות דרך הבגד. ונראה שגם ביונסה חשבה כך.

ביונסה בעיצוב של שחר אבנט

לפני סטיילינג תרפי, לא הייתה בי רגישות ומודעות לעולם עיצוב האופנה הישראלי. ככל שהעמקתי יותר ויותר בסטיילינג טיפולי, הסיפורים מאחורי הבגדים הלכו והסתעפו, גם לכיוון הרגשות, האישיות והמסרים של המעצבים מאחורי הבגד.

השיחה שלי עם גלית הגיעה בזמן המדויק. גלית היא יזמת אופנה שחיה ונושמת אופנה ישראלית, ורואה את עצמה כשגרירה של אופנה ישראלית. גלית מוציאה נשים לסיורי אופנה בישראל, ומייצרת תיירות אופנה ייחודית ומותאמת אישית. TLVstyle.

תיירות האופנה שמובילה גלית מתחברת בטבעיות לעולם התוכן של סטיילינג תרפי, שמכוון לייצר מבט חדש וסקרן על הבגדים שלנו. הרעיון בסטיילינג תרפי אינו רק לבחור את הבגד, אלא להבין את הסיפור מאחוריו ולייצר את הסיפור שלי.

סטיילינג טיפולי הוא כזה שמאתגר את ההרגלים שלנו ומזמין אותנו להתנסות בלבוש קצת שונה ואמיץ מהרגיל. כדי שתהליך כזה יתרחש אנחנו צריכות להתבונן בעיניים חדשות על האופנה הקיימת סביבנו.

בסיורי האופנה שלה גלית לוקחת נשים מחו"ל כמו גם מהארץ, למעצבי ומעצבות אופנה תל אביביים. גלית משלבת סיפורים על ההיסטוריה של האופנה הישראלית יחד עם מפגש עם סיפור היצירה מאחורי כל מותג אופנה שהיא מציגה. היה תענוג לדבר עם גלית, היא  שופעת ידע וההדגמות שלה מרהיבות וממלאות השראה וחשק להצטרף אליה למסע הזה.

גלית רייסמן

גלית מדברת בתשוקה על הסיורים שלה ומספרת על חוויות מרגשות ומפגשים אנושיים יוצאי דופן. שיתפתי אותה שבכנס שהשתתפתי בו ב-2017, על פסיכואנליזה ואופנה, עלתה לבמה בלה פרויד, הצאצאית של זיגמונד פרויד ומעצבת אופנה. בלה דיברה על הניכור של עולם האופנה וכמה קשה להתמודד ולצמוח בתעשיית האופנה. אני זוכרת שהקשבתי לה וזה התאים בדיוק לסטריאוטיפ שהיה לי על עולם האופנה. גלית מאתגרת את הסטריאוטיפ שלי והשיחה איתה מייצרת אצלי תחושה אחרת. לא מדובר פה על אופנה מנוכרת אלא מותאמת אישית, רגשית ועמוקה עם סיפור. גלית משתפת במפגש האנושי עם המעצב/ת ומה המפגש הזה עושה לשני הצדדים.

אופנה ישראלית וסטיילינג תרפי נפגשים בשיחה מרתקת ומרהיבה ויזואלית שמביאה גלית רייסמן. ממליצה לצפות בנו ולקבל טעימה מהעולם החוויתי של גלית.

לשיחת סטיילינג תרפי עם גלית רייסמן לחצו כאן.

לשיחות סטיילינג תרפי – תוכן והשראה, לחצו כאן. והירשמו לערוץ!

ואם אתן עדיין לא בקהילה סטיילינג תרפי – להתלבש כמו האישה שאת רוצה להיות, זה הזמן להצטרף ולקבל עוד מעולם התוכן של בגדים ורגשות.