השראה ושבוע האופנה – ראיון עם טלי דביר

השראה ושבוע האופנה. וואו, איזה שילוב.

טלי דביר היא אשת פרסום ויזמית שעומדת מאחורי מיזם מדליק שנקרא יום ההשראה. היא מנכל"ית של חברת פרסום "וואן" אותה הקימה בגיל 23, בזמן שעבדה במלצרות כעבודה צדדית (!). הסיפור שלה הדהים אותי גם בשל האומץ וההתמדה שלה, וגם כי השראה עבורה היא אוויר לנשימה והיא לא מחכה למוזה שתגיע. אני אוהבת את הפרקטיות הזאת. גם סטיילינג תרפי זה לא לחכות לאירוע מיוחד וחגיגי אלא להתלבש עכשיו, בצורה יצירתית ומלאת השראה.

בשנה המוזרה הזו, 2020, טלי קיבלה את המשימה לערוך את מגזין שבוע האופנה, ובשיחה איתה היא נותנת הצצה לאחורי הקלעים. בשיחה שלנו אי אפשר לפספס כמה היא מדגישה את האג'נדה של גיוון והכללה שמפיק שבוע האופנה הישראלי, מוטי רייף, חרת על הדגל שלו. ונראה כי האג'נדה הזו היא מעל ומעבר לשבוע האופנה אלא גל של תודעה עיקשת של כולנו, יחד עם המי טו, יחד עם הזעקה נגד אלימות, נראה כי אנחנו הנשים שבענו לגמרי מהצמצום וההדרה שהפך להיות חלק מהטבע של חיינו.

טלי מביאה גישה מאוד פרקטית וברורה ואומרת שהשראה אינה דבר חמקמק אלא עשייה, יצירה, והיכולת לגעת באנשים אחרים דרך היצירה. יום ההשראה שלה מאגד יוצרים ממספר תחומים, ותיקים וחדשים כאחד, וחשוב לה לקדם את כולם באותה מידה. אותה גישה עומדת גם מאחורי החשיבה על שבוע האופנה, ומגזין מרהיב בן מאתיים עמודים שהושקעה בו מחשבה רבה. במגזין יש גם כתבה על הפסיכולוגיה של האופנה בה אני סיפרתי את הסיפור של סטיילינג תרפי. טלי מדברת על רגישות, בחירה מדויקת ואופנה לכולן, וגם באופן אישי חשוב לה לצרוך בגדים שהוצגו על דוגמניות שנראות כמוה. טלי אומרת, יגיע יום שבו צרכניות יגידו, אין מידות – לא נקנה, אין גיוון – לא נקנה.

החלק המעניין ביותר בראיון הוא הסיפור של טלי עצמה, שגדלה בקריות למשפחה ברוכת ילדים ופרצה דרך באופן עצמאי ומעורר השראה. טלי מפלסת את דרכה ולא מתנצלת גם באופן הלבוש שלה, שלא תמיד תואם את הציפיות ממנה. טלי לא חששה משמלות גם בימים שזה היה פחות מקובל, ולא חוששת מצבעים עזים גם אם זה גורר תגובות. היא אומרת כי גם אם לא מצופה מאישה בתפקיד שלה ובמידה שלה לבחור שמלה כתומה, היא לא תהסס לעשות זאת. המקום היחיד בו חשוב לה לגלות רגישות לסביבה הוא מקרים של כללי צניעות וכבוד לאמונה הדתית של הלקוחות שעימם היא נפגשת. אפשר ללמוד מהתעוזה של טלי כאישה בעולם מקצועי שנתפס כגברי, שעשתה את הדרך שלה במו ידיה, וכל היוזמות שלה מאופיינות בצבעוניות ועיצוב מרהיב ומלא דמיון.

הראיון עם טלי דביר מדגיש את החיבור של סטיילינג תרפי לעולם האופנה והתקשורת, כי חשיבה יצירתית באה לידי ביטוי בכל אחד מהתחומים. בגדים הם דרך לתדלק את היצירתיות של עצמנו ולתקשר אותה החוצה. זה בדיוק החלק הטיפולי בסטיילינג טיפולי. יש אפקט טיפולי לעצם גילוי היצירתיות שלנו ובטח ובטח ליכולת להוציא אותה החוצה.

בואו לצפות בראיון הכיפי עם טלי דביר ולחלום על שבוע אופנה בפריז, הרחק הרחק מימי הקורונה. לינק לשיחה כאן.

הירשמו לערוץ שלי לתכנים של סטיילינג תרפי והרבה השראה!

ההיסטוריה של האופנה וימי קורונה – עם קרן בן חורין

הכי כיף סטיילינג תרפי בניחוחות של חו"ל! עוד יותר כיף בימי קורונה, שמשאירים אותנו בעיקר במרחב הביתי. את השיחה עם קרן ערכתי בשעת לילה בישראל, שעת בוקר אצלה. קרן בן חורין היא ישראלית שחיה בניו יורק כבר 14 שנים. היא חוקרת אופנה, אוצרת ודוקטורנטית ב-NYU. ביקשתי לשוחח איתה על תקופת הקורונה מהזווית ההיסטורית והייחודית שלה, בזיקה לאופנה כמובן. עם קרן כל שיחה הופכת להיות בסופו של דבר סוג של סטיילינג תרפי.

קרן שיתפה בקושי העצום שטומנת תקופת הבידוד בקורונה. העומס המשפחתי עם הילדים בבית, שבו אין זמן לחשוב יותר מידי, יש ציפייה שהחיים ימשיכו כהרגלם, שהכל יעשה בזמן אבל המצב העולמי והאישי לא רגיל. החוויה של קרן נשמעה לי דומה לחוויה שלי עצמי, ושיתפתי במסקנה שלי שהחוויה היא גלובלית. מגפות כמעט תמיד היו דבר גלובלי אומרת קרן, או לפחות יבשתי. רק נראה לנו שהמצב ייחודי, אבל תמיד היה קשר עולמי בחוויה האנושית.

קרן תורמת מבט שהוא חיבור בין היסטוריה, אופנה ועולם הרגש, ולכן התכנים שלה כל כך משלימים את גישת סטיילינג תרפי. ביקשתי ממנה להציג שני פריטים, אחד שמייצג את הקושי בתקופת הקורונה ואחר שמציג כוח. קרן הציגה סוודר כבד שמגלם את הקושי, סבוך, עשוי עבודת יד, פיסולי, מזכיר את המורכבות בתקופה הזו, וגם את העובדה שחזרנו לעשות בעצמנו דברים רבים, קצת כמו מלאכת הסריגה בעבר. יחד עם זאת בסוודר יש משהו רך ועוטף, הזדמנות שקיימת בשגרה החדשה הזו שבה בני המשפחה יחד.

קרן בחרה לתמונה שמסמלת כוח את הזמרת ליזו על שער הרולינג סטונס. בתקופה זו שאני מסתובבת בעיקר בפיג'מה היא אומרת, הכוח שלי בא מבפנים ופחות מהבגד עצמו. התמונה מסמלת בעיניה עוצמה וגם קבלה עצמית, העצמה שמקרינה החוצה. קרן מספרת על ציפיות מעצמה להמשיך לייצר, לעבוד, להיות אימא מעולה וברור שאי אפשר לעשות הכל! הקבלה העצמית הזו שמשתקפת בתמונה, היא גם במובן של הגוף, שמתמודד עם העמסת פחמימות ופחות תנועה בזמן הקורונה. קרן מספרת על היצירה הזו, שהקורונה (השמש) סביב ליזו צוירה עם מכחול בזמן פיתוח התמונות על ידי הצלם. בזמן שקרן דיברה והתבוננתי בתמונה של ליזו, עלה לי כמה המיניות של ליזו בולטת בתמונה, הגברים לרגליה והפרחים ביניהם. הזכרתי לקרן כמה במקביל לנושא התזונה שכיכב בזמן הבידוד, כך גם נושא המיניות. בהקשר הזה מעניין להזכיר גם כמה בגדים מדברים ומסמלים את המיניות הנשית ויכולים אף להעצים אותה. סטיילינג טיפולי עוסק בחומרים הללו – הקשר בין הנראות שלנו לגוף, למיניות ולנשיות.

קרן בן חורין היא היסטוריונית של האופנה, שמציעה מבט מרתק ועמוק על עולם האמנות והאופנה בהשקה לרגישות הטיפולית שיש בסטיילינג תרפי. אני מאוד אוהבת שהיא חושפת את הסיפורים מאחורי פריטי לבוש, הפקות אופנה וטרנדים חברתיים. אני ממליצה מאוד לעקוב אחרי העשייה שלה, באינסטגרם וביוטיוב, ולצפות בשיחה המרתקת איתה בלינק הזה.

הירשמו לערוץ היוטיוב שלי! בקליק קטן תשארו מחוברות. ויש לזה עוד יותר ערך בימי קורונה 😊

למה נשים מתלבשות? עם המעצבת והאמנית שחר אבנט

שחר אבנט היא מעצבת אופנה יוצאת דופן,
בעלת שפה ייחודית ואמנותית. גם ביונסה נכבשה בקסם של שחר, וההישג המדהים הזה מדבר
את העובדה שהבגדים ששחר מעצבת הם בלתי רגילים. עניין אותי לשמוע על תהליך היצירה
של שחר, המבט שלה על האופי המיוחד של הקולקציות שלה. עניין אותי גם מה עובר על נשים
אשר מאפשרות לעצמן להתלבש בצורה בלתי רגילה, בולטת, אחרת, כמו שחר. ולשחר יש הרבה
מה לומר, כי היא רואה וחווה מפגשים בסטודיו שלה, ברגישות שהיא כל כולה סטיילינג
תרפי. השיחה עם שחר לא הרגישה לי כמו שיחה עם "מעצבת אופנה" אלא יוצרת,
אמנית, מלאת רגישות לניואנסים ולתהליכים הרגשיים שנשים חוות ביחס שלהן ללבוש. שיחת
סטיילינג תרפי.

השיחה התחילה דווקא מהצבע הורוד,
לנשים לא פשוט להודות שהן אוהבות את הצבע הזה, שנושא כל כך הרבה משמעויות. נשים
רוצות שחור, אומרת שחר, וגם היא עצמה עברה דרך עד שסגרה את הדיסוננס בין הכוחות
שלה והפמיניזם שלה לאהבתה לצבע הורוד ולצבע בכלל. בקונטקסט של מדינת ישראל, היא
אומרת, יש תרבות של "זרקתי על עצמי משהו", גם בגלל החום. לה יש רצון
פנימי להיראות במיטבה ולייצג את עצמה בכבוד. זה יכול להיחוות או להתפרש
כ"יותר מידי".

אז מה זה להתלבש "יותר
מידי"? "להתגנדר"? שאלנו, שאלה שהובילה הישר למחשבה "מה
יגידו". בסטיילינג תרפי אני נתקלת במחסום פסיכולוגי של נשים ללבוש בגדים עם
הרבה נפח, לתפוס מרחב, גם בצבעוניות. כי מה יגידו? והבגדים של שחר נותנים לאישה
נוכחות. אין מצב ללבוש בגד של שחר ולהשתלב ברקע.

וזה בדיוק סטיילינג טיפולי – חשיפת הדרמה
של נשים עם בגדים. מצד אחד אני רוצה שיראו אותי, מצד שני לא יותר מידי כי יש גם
מבטים לא נעימים. מה המינון הנכון לי?

שחר מתארת מפגשים מרגשים עם הלקוחות
שלה, וגם כלות שמגיעות לעצב את שמלת החתונה שלהן, שבה היא מאתגרת אותן להעז ולאפשר
לעצמן להיכנס לחדר ולקבל מבטים. שחר אומרת שכשנשים עומדות מול המראה הן אומרות
לעצמן משפטים קשים, כאלה שלא נגיד לאף חברה או אחות. ועם המשפטים האלה אנחנו
מסתובבות בעולם ומצמצמות את עצמנו. נניח ובאמת השמנתי, היא אומרת, מה האובססיה הזו
עם הרזון?
מי אמר שהמראה יפה יותר? שהבגד נראה עליי יפה יותר? שחר גם שואלת, הדעות
של מי חשובות לי? האם הדעות של אנשים רחוקים ממני משמעותיות בבחירות הלבוש שלי?

 

השיחה עם שחר נוגעת בעומקי העומקים של ההחלטות הרגשיות שלנו לגבי בגדים. אם נצליח לשחרר את המאבק הזה להיות רזות, נוכל לשחרר וגם לגלות את עצמנו. השיחה עם שחר נגעה בי וריגשה אותי, וגרמה לי להתלבש אחרת ביום שאחרי. מצאתי את עצמי לובשת בגד עם הרבה נפח, "בלתי מחמיא" בעליל, ונהנית מהנוכחות שלי יותר מהרגיל.

צפו בשחר המהממת, שהיא תופעה תרבותית שלנו פה. "אני כאן כדי ליצור ולא כדי לטפס על פסגות" שחר אומרת בעוד משפט מחץ, אבל את ניצוץ הפסגה שלה אי אפשר לפספס.

שתפו את השיחה הזו עם כל חברה שלכן,
שלא מרשה לעצמה להתלבש בגלל כמה ק"ג שמטרידים אותה. הלינק לשיחה כאן.

הירשמו לערוץ היוטיוב שלי!

להתלבש ולרוץ – ראיון עם מיכל גולדן

מיכל גולדן, פמיניסטית ופעילה למען נשים, התחילה לרוץ לפני שש שנים וגילתה את עוצמת החיבור לגוף. הראיון איתה התקיים בתקופה בה היה אפשר לנוע לטווחים של מאה מטר בלבד, בגלל הקורונה, אבל מיכל לא ויתרה על תנועה, יוגה וכל ספורט אפשרי במצב הנתון. מיכל שיתפה כי בימי הקורונה היא מתלבשת בכדי לזוז, לנוע, ובגדול רואה בבגדים שפה משמעותית וחשובה בחיים שלנו. כבוגרת לימודי מגדר התזה המעניינת שלה עוסקת בתלבושת אחידה של נערות ומתבוננת בצורה נוקבת על המשמעות שמעבר לקוד הלבוש. זו הייתה שיחה של התבוננות. על מה קורה לנו כנשים, איך אפשר לעזור לעצמנו דרך תנועה, בגדים וחיפוש אחר תחושה של חופש. מיכל מגדירה את עצמה כפמיניסטית, מצרה על הקושי עם אג'נדות ומאמינה בכוחן של נשים. מיכל מעלה נושא מאוד חשוב – קבלת תחושת בעלות על הגוף דרך התנועה. היא מדברת בשבחה של החוויה הגופנית. יש דברים, היא אומרת, שצריך להרגיש אותם בגוף ממש, לחוות אותם. ריצה צריך לחוות כדי להרגיש את משמעותה. בדרך כלל ספורט נתפס כאזור של גברים. גברים חזקים דרך הספורט ונשים מחפשות להיות רזות דרך הספורט. מיכל מביאה התבוננות אחרת על המשמעות של הספורט בתוך תהליכי החופש וההתחזקות שלנו כנשים. המסר הזה מתכתב מאוד עם סטיילינג תרפי, גישה שבה תחושת הכוח והבעלות על הגוף נעשית באמצעות הלבוש, שהוא הכלי.

מיכל התייחסה למשמעות של בגדים גם בהקשר של בתה המתבגרת, אנחנו האימהות והבנות הצעירות שלנו. היא מזמינה אותנו להתבונן על הלבוש שלהן כמסר וכלי שמספר לנו מה עובר עליהן. למרות שהראיון הזה התקיים בימי שיא הבידוד, מיכל עשתה חשק לזוז ואפילו לרוץ, בעיקר כי דיברה על תחושת החופש שהריצה טומנת בה. גם את הפמיניזם היא קושרת לאותה תחושת חופש, זו שאנחנו צריכות למצוא עבורנו. בגדים יכולים לתת לנו תחושה של חופש וגם שליטה, כאשר אנחנו בוחרות ממקום מודע ורצוני. זו הייתה שיחה ששילבה פמיניזם עם סטייל, כבדות עם קלילות, ושיקפה כמה עולם הסטיילינג תרפי קשור לכל הבט בחיים שלנו כנשים. מזמינה אתכן לצפות / להאזין לשיחה הכיפית שלי עם מיכל גולדן כאן.

כתבו לי מה חשבתן על השיחה, והירשמו לערוץ היוטיוב שלי!

שופינג מוצלח – איך להתחיל?

אין אישה שלא אוהבת שופינג. נכון? לא נכון!

יש נשים שרק המילה שופינג מעוררת בהן התלהבות שיא, ויש כאלה שסובלות מכל רגע. חלקן נמנעות מקניות כמה שאפשר, או קונות לבני משפחתן אבל לא לעצמן. יש משפחות בהן האב הוא קניין האופנה הראשי, אפילו עבור אשתו, ולא במקרה. אם את לא ממש אוהבת שופינג, את לא לבד!

בפרסומות מוכרים לנו חווית קניה נעימה והרמונית, אבל המציאות יותר מורכבת. אנחנו לא ג'וליה רוברטס, מהסרט "אישה יפה". לנו אין תקציב בלתי מוגבל, אפשרויות ללא סוף ומידת גוף שמאפשרת כל בגד ברודאו דרייב.. כשרובנו הולכות לחנויות הבגדים, אנחנו נתקלות במלאי מוגבל וצר (תרתי משמע). ובכלל, למדתי שנשים יוצאות לקניות בציפייה לחזור עם "שלל" והציפיה הזו לכשעצמה מכניסה אותנו ללחץ. כאילו זה חובה לחזור עם שקיות של בגדים אחרת "פספסנו" משהו.

החוויה הפסיכולוגית של הקנייה כוללת ציפיות ואכזבות. כשאנחנו מוצאות בגד שמוצא חן בעינינו, אנחנו צועדות סקרניות ואופטימיות לתא המדידה. שם, מול המראה, אנחנו מודדות את הבגד ומתבוננות על עצמנו. אם הבגד נראה עלינו כפי שדמיינו, הכל טוב! חלקנו מסוגלות לקנות חצי מהחנות מרוב אושר. אבל אם הבגד לא מתאים לגופנו, אפילו לא עולה עלינו, אין מילים לתאר את האכזבה. יש נשים שמסוגלות להגיע לדמעות בתא המדידה. בטח ובטח אם חוו כבר כמה מדידות "כושלות" באותו היום. ואם יום הקניות הזה גם ככה מלווה תקופה של עלייה במשקל או שינויים בגוף, זה הולך להיות יום מורכב..

לא מפליא אם כך שהרבה נשים עושות הכל כדי להימנע ממדידת בגדים, קונות און ליין, או לוקחות את הבגדים הביתה, למדידה במרחב האינטימי שלהן.

חווית הקניות קשורה למצב הרוח שלנו באותו זמן, לדימוי הגוף שלנו והשינויים שעברנו לאחרונה. יש ציפייה חברתית שנתאים את עצמנו לבגדים. הרי יש את הבגדים "הנכונים", ואנחנו אמורות ללבוש אותם. אבל בסטיילינג תרפי יש הבנה בסיסית וחשובה, שלא את עצמנו אנחנו אמורות להתאים לבגדים, אלא את הבגדים אלינו! בחירת החנויות צריכה להיעשות מתוך קשב לטעם שלנו, לצרכים שלנו ולגוף שלנו. ואם אנחנו מודדות בגד שלא מתאים לגוף שלנו, הבעיה היא בבגד ולא בנו. הוא פשוט לא מתאים! והתגובה היא פשוט לעבור הלאה. ואם כל הבגדים בחנות הם בסגנון הזה, לעבור הלאה לחנות אחרת. אנחנו מודדות בגד ולא מודדות את עצמנו.

בספר שלי "סטיילינג תרפי – להתלבש כמו האישה שאת רוצה להיות", יש ראיון עם בת, עובדת סוציאלית חכמה, שמספרת איך היא לימדה את עצמה ליהנות מחווית הקניות ולהגיב בצורה מאוזנת גם כשהבגד לא מחמיא לה, או כשקשה למצוא בגדים במידתה, או כשהמוכרות מגיבות בצורה לא רגישה במיוחד. הראיון הזה ממחיש שאפשר ללמוד את זה! פשוט להתייחס אחרת לקניות בגדים.

לרוב, אין בחנויות דמות שתומכת בנו, חשוב שנהיה שם אנחנו בשביל עצמנו. את הלחץ שהסביבה משדרת לנו "לקנות ולא לפספס" אפשר וצריך להדוף, ולהיות קשובות לעצמנו. הקניות הם לא ציד שמחייב חזרה עם שלל, הן הזדמנות להשראה ומשחק עם בגדים. חשוב שנרגיש טוב כשאנחנו קונות, גם בחנות וגם כשאנחנו חוזרות עם הבגדים האלה הביתה. זה הבסיס לשופינג מוצלח באמת.

סטיילינג במקום דיאטה – "מה אלבש כשארד במשקל"?

בגדים קשורים לגוף שלנו ואת הקשר הזה בלתי אפשרי לנתק. אני שואלת אישה – מה דעתך על הבגד? והיא עונה – הוא טוב, הוא מסתיר לי את הבטן. שאלה על לבוש תמיד מתפרשת כשאלה לגבי הגוף, ונשים רבות מרגישות שמה שמפריד ביניהן לבין הסטייל האידאלי שלהן הם כמה קילוגרמים במשקל.

ובכלל, כמעט ולא פגשתי אישה שאין בה כמיהה לגוף אחר או לגוף שהיה לה בעבר. כולנו זוכרות ימים בהן היינו צעירות יותר ורזות יותר, ואפילו אם משקל הגוף לא ממש השתנה, הרי הגוף שלנו השתנה במהלך השנים. נשים משליכות על הבגדים שלהן את כל הכמיהות לגוף המושלם, כפי שהן רואות אותו. לפעמים הן לא ממש רואות אותו, אין חזון מוגדר לגוף המושלם מרוב שהוא כל כך מעורפל ורחוק.

תהליך הקבלה העצמית של הגוף שלנו הוא ממושך ואולי אינסופי. אנחנו חיות בחברה שזורעת בנו ספק עצמי ברמה יומיומית, ולפעמים נראה לי שלעולם לא נגיע למקום של שלמות והבנה, שהגוף שלנו והמראה שלנו טובים בדיוק כפי שהם. הרי כל יום ביומו אנחנו מופגזות במסרים על טיפולים קוסמטיים, אסתטיים, אנטי – איג'ינג, ומה לא. זה טבעי לגמרי שאנחנו מושפעות מזה. ויחד עם זאת, אני רואה כמה תהליכים שאנחנו עוברות עם הלבוש שלנו יכולים לסייע לנו בתוך המצב הזה.

מטרת העל שלי בסטיילינג תרפי היא להעביר מסר ברור – לא את הגוף שלנו אנחנו אמורות לשנות בשביל הבגדים, אלא את הבגדים בשביל הגוף שלנו. וזו המהות של סטיילינג טיפולי. הוא שונה מסטיילינג, בכך שהוא לא מאדיר מבנה גוף אחד כטוב ושווה לשאוף אליו. הרעיון הוא ללמוד, אילו בגדים מחמיאים לגופי ולי בכאן ועכשיו, בעיניי. מה מחמיא לי יותר או פחות, ועד כמה אני בוחרת להתייחס לזה. מאוד יכול להיות שאלבש בגד שפחות מחמיא לגופי אבל בעיניי הוא מחמיא ונותן לי תחושה טובה. כשאני שלמה עם הבחירה הזו, זה פחות חשוב מה הסביבה אומרת. אם הבחירות שלי נעשות מתוך מודעות עצמית ותחושת שליטה, הלבוש הופך להיות כלי לפתח מבט חיובי על עצמי ועל גופי, ולהרגיש טוב עם מי שאני!

אפשר להשתמש בסטיילינג כדי להתרחק מהתפיסות לגבי דיאטה. דיאטות לא עובדות ולא מקדמות אותנו. גם מתכוני סטיילינג לא מצליחים לקדם אותנו לאורך זמן. ובכלל אני רואה כמה אוכל ולבוש, ודפוסי צריכה של אוכל ולבוש, הם דומים! בלבוש בדיוק כמו עם אוכל, אני צריכה לשאול את עצמי מה טוב ונכון לי, מה מותאם לי באופן אישי. אני צריכה לבנות אורח חיים שבו האוכל שלי והבגדים שלי הם חלק מהקשיבות שלי למי שאני והטיפול העצמי שלי. זה מסע שלוקח זמן, אבל שווה מאוד לצעוד בו.

ולסיכום, נקודה למחשבה. נשים רבות מסתכלות בתמונות עבר ומרגישות, "נראיתי כל כך טוב! מה רציתי אז מעצמי?? למה הייתי כל כך מתוסכלת?". התחושה הזו משקפת לנו כי ביקורת עצמית מלווה אותנו לאורך כל החיים, ואם אנחנו מזדהות לגמרי עם המחשבות שלנו, אנחנו יכולות לאבד חלקים טובים מעצמנו. בפעם הבאה שעולה בך המחשבה "אני חייבת לרדת במשקל", החליפי אותה במחשבה מיטיבה אחרת, ולבשי בגד שיתן לך תחושה טובה בכאן ועכשיו.