קטגוריה: כללי

בשישי האחרון התקיים כנס פרונטלי של הקהילה המקצועית של סטיילינג תרפי, קהילה צומחת ומתפתחת. היה מדהים!

מי אנחנו? נשות טיפול, אימון, ייעוץ, חינוך.

מה באנו לעשות? לקדם נשים, נערות, וגם גברים ונערים, דרך סטיילינג טיפולי.

להעמיק במשמעות הרגשית מאחורי בגדים, ולהביא סטיילינג תרפי באפיקים שונים, שיכולים לקדם שיח ערכי מעצים.

אנחנו משלבות בין אהבה לעבודה!

איך אנחנו עובדות?

הרצאות, סדנאות, קבוצות וגם תהליכי ליווי פרטניים מסוגים שונים.

זוהי לא הסבת מקצוע אלא השלמה מקצועית. כל אשת מקצוע מביאה את ההכשרה שלה והאני מאמינה שלה לשדה, ולוקחת את הכלי לאן שהיא זקוקה ורוצה.

את גישת סטיילינג תרפי פיתחתי ב-2015 והתחלתי להעביר הלאה ב-2017. מה שהתחיל כמעגל למידה קטן ומצומצם הפך לקבוצה מקצועית גדולה! איכותית, מרגשת ועשירה בהון אנושי.

בשישי האחרון דיברתי לעיניים פקוחות ולומדות ואוזניים שרוצות לשמוע.

באנו לעשות שינוי!

באנו לעשות שינוי!

בגישת סטיילינג תרפי, הלבוש הוא סממן שמשקף מצב חברתי, מגדר, תקשורת, וגם את סיפורי החיים האישיים שלנו. סטיילינג תרפי זו דרך חיים, קודם כל, עוד לפני שזו "עבודה". זו עשייה שמתחילה בתוכנו.

דרך הלבוש אנחנו מביאות את עצמנו לעשייה, בצורה שמאחדת את הפנים והחוץ.

ההתפתחות היא אישית ומקצועית.

מה עשינו בכנס?

בשנתיים האחרונות כל כנסי בוגרות סטיילינג תרפי היו מקוונים והיה זה הכנס הפרונטלי הראשון מזה זמן.

את הכנס הקדשנו ללמידה של סטיילינג תרפי מעשי – באמצעות לבוש.

עסקנו באינטרקציה המתרחשת בינינו לבין הפונות שלנו, דרך הבגדים שלהן, או אינטראקציות בחנויות בגדים. חידדנו את המהות של התהליכים, השפה, במה סטיילינג תרפי שונה מסטיילינג רגיל ואיך לדייק את עצמנו ואת התהליכים שלנו. כל אחת, לפי הזיקה המקצועית שלה, הרצון שלה. לא לכולן מתאים להסתובב בקניונים (ואין הכרח בזה, כלל וכלל).

התהליכים המקצועיים הם שונים ומגוונים אבל העקרונות בבסיס שלהם לא משתנים.

ובזה עסק הכנס, עם למידה ותרגול מעשי של תיאורי מקרה, תוך שימוש בבגדים שנשים הביאו.

בסיום התרגול ערכנו מסיבת החלפת בגדים!

זו הייתה חגיגה אמיתית.

עוד לא סיימנו לעבד את הרגשות וההתרגשויות בעקבות הכנס הזה. היה צמא גדול למפגש וללמידה משותפת.

ומה החזון שלי?

קהילה אמיתית היא זו שבה כל אחת יכולה להיות היא עצמה, ולהרגיש בבית.

קהילה אמיתית מחוברת על ידי ערכים, אמונה וחזון משותף.

קהילה אמיתית משלבת נתינה וראייה של הצרכים של כל אחת מאיתנו וכולנו כקבוצה.

החזון שלי הוא שהקהילה שלנו תרבה טוב, לחברות בקהילה ומחוצה לה.

שנשמיע קול גדול שיגיע לכל מי שזקוק/ה להתפתחות הזו, לחיזוק הזה.

כי כל אדם בכל גיל, כולנו מתלבשים ומתלבשות. ולבגדים יש משמעות אדירה ויכולת להניע שינוי – מבפנים החוצה ומבחוץ פנימה.

זכות שלי להוביל את קהילת סטיילינג תרפי.

להתראות בכנס הבא!

אוליבייה רוסטאן הוא ילד פלא. רק בן 32, רוסטאן מוגדר כמעצב אופנה מחונן והמנהל הקריאטיבי של בית האופנה Balmain. הוא מוקף דוגמניות-על וסלבס, שמגיעים לתצוגות שלו ונהנים מההזדמנות להצטלם איתו. נראה כי רוסטאן הינו סמל סטטוס מעצם היותו. המעטפת הנוצצת סביבו מרוטשת, והכי בלתי נגישה. על פניו, ההיפך מסטיילינג תרפי.

לוליא הסרט, סביר להניח שהייתי ממשיכה לחשוב כך. אבל הסרט גרם לי לעצור, ולהיסחף לסיפור שלו.

אולי זו העובדת הסוציאלית שבי, שעבדה עם ילדים ונוער בפנימייה טיפולית, אבל אף אחד מהילדים שפגשתי לא זכה לקריירה בינלאומית, או לחבק את ג'ניפר לופז, ולעצב לה שמלה ליום ההולדת.

זה הפלא של ילד הפלא.

הסרט הוא על הילד שמחפש את אמא שלו. רוסטאן הינו ילד מאומץ שבמשך 32 שנה מלא שאלות לגבי הזהות שלו ומקורותיו, וחי בתחושה קשה של זיוף.

השאלות שלו קשות, האם אני באמת צרפתי? האם אני שייך? מה זה אומר שהעור שלי שחור כשבני המשפחה שלי לבנים? למה לא רצו אותי? האם באמת אני טעות?

הסרט מלווה את רוסטאן במגעים שלו עם מחלקת הרווחה, שמטפלת בתיק האימוץ – קלאסיקה מעולם העבודה הסוציאלית. הוא מחפש, הוא מתייסר, הוא בוכה. במקביל, הסרט מציג את חייו יוצאי הדופן. הוא חי במגדל שן, עם פורטרט ענק שלו בכניסה לבית, ומראת קיר בגודל של קיר כניסה לקניון.

רוסטאן די בודד, ובאופן מפתיע מציג את עצמו כך. ניתן היה לדמיין שכחלק מהפסאדה הכוזבת הוא ישדר שהוא עטוף חברים, אבל הוא מדבר על הבדידות שלו בכאב גלוי.

אין לו בן זוג, ואנחנו רואים מעט מאוד חברים או אנשים סביבו לאורך הסרט. בנסיעותיו הוא מדבר ומתייעץ עם הנהג שלו, מוחמד, שמשמש סוג של פסיכולוג (לא מוצלח). הוא מספר למוחמד על בחור שמוצא חן בעיניו, שראה במכון הכושר, ובכל פעם שהוא רואה אותו, הוא מעלה בו חיוך. אותו בוקר הבחור אמר לו "שלום" וזה ריגש אותו. מוחמד מציע לו לשוחח איתו, ורוסטאן נבהל, מה פתאום, הוא יחשוב שאני מפלרטט איתו.

בהמשך הסרט רוסטאן משתף את מוחמד, שנרשם לאפליקציית היכרויות לאנשים מפורסמים, ומחכה שיבדקו ויאמתו את פרופיל האינסטגרם שלו. ומה אם לא יאשרו אותי? הוא שואל. מוחמד אומר לו, "בסוף זה יקרה, אפליקציות תמיד עובדות" (פסיכולוג לא מוצלח, אמרנו).

וזה סיפורו של הסרט, למעשה. סיפור על פחד נטישה, פחד מדחייה, תחושה של חוסר ראויות ומאבק לתפוס מקום בזכות ולא בחסד. עוד שיקוף חזק לכך, בא כשרוסטאן מספר למוחמד על הכותרת שקיבל בעיתון – "ילד הפלא".

במקום לפרש את הכינוי הזה כתיאור להישגים אדירים בגיל צעיר, רוסטאן אומר – זה ילד מצליח, שלא אמור היה להתקיים.

הפער בין הרעב הרגשי האדיר שלו, שמיתרגם לרגעים בסרט גם כזעם אדיר, לבין המעטפת הנוצצת (התצוגות, הדוגמניות, הפאר שמתפרץ מהבית, מהמכונית, מהלבוש של רוסטאן) – הוא העצמי הכוזב.

הפער נגלה לא רק בסרט אלא גם בחשבון האינסטגרם של רוסטאן – מצד אחד הוא מציג את העיצובים שלו לבלמיין, נוצצים ויקרים להחריד, לא קשורים ולא נועדו להיות קשורים לחיים האמיתיים. יחד איתם, תצלומי סלפי וסרטוני סלפי שלו, באאוטפיטים שאין בהם סדק או קמט. נראה שרוסטאן שואב השראה מקרל לגרפלד, עוד מעצב גאון, שחיי את חייו במעטפת בלתי נגישה ואף מיזנטרופית.

אבל בצד אלה, רוסטאן מעלה תמונות מהילדות שלו, מהנעורים שלו, תמונה עם אמו המאמצת, עם סבא שלו, שורות על משפחה. יום האם, יום האב, הבלחים של רגש. הוא מעלה תמונה שלו עם כריס ג'נר, אם משפחת קרדשיאן, וכותב "את כמו אמא בשבילי, את מהנשים החשובות של חיי".

הפער האדיר הזה – הוא העצמי הכוזב. ויניקוט טבע את המונח "העצמי הכוזב" כדי להתייחס לפאסדות שאנשים עוטים עליהם על מנת להתאים את עצמם לסביבה, להשתייך. ויניקוט כתב כי אנשים זקוקים לתשתית נפשית מסוימת כדי לאפשר לעצמם להיות הם. התשתית הזו מאפשרת קיומו של עצמי אמיתי, חופשי, מחובר ליצירתיות וביטוי. חשוב שילדים ירגיש חופשיים להיות עצמם בלי הפחד להכביד על אחרים ומבלי אשמה יתרה כלפי מי שדואג להם.

אפשר לשער שמשהו בסיפור לידתו וגדילתו של האיש הזה לא איפשר לו את החופש הזה. כמו שהוא כותב בכתב ידו לאמו הביולוגית – "אני מלא פחדים לא ברורים".

הוא חסר חופש גם במובן המילולי. הוא היחיד שמגיע למשרד בשבת. "אני כל הזמן בשליטה" הוא אומר. לא ברור מה יש בחייו מעבר לעבודה. מוחמד מציע "אולי תיקח לך יום בשבוע לעשות משהו אחר?". רוסטאן לא אוהב את זה, "בחוזה שלך כתוב נהג וגם פסיכולוג?" עונה לו. במקום אחר בסרט הוא משתף, "אני צעיר ואני מוטרד מזה שאני אמור ליהנות מהחיים כרגע".  

 

עולם הרגש שלו כלוא, בדיוק כמו הלסת שלו ותווי הפנים המהונדסים שלו. השמחה מתפרצת לרגעים כשהוא רוקד, ויש בו שמחה, שנראה שהיא חלק מהר געש רגשי, שלא ברור אם ומתי יתפרץ.

אין זרימה הרמונית של רגש, שתעביר תחושת ממשות וחיות. התחושה שלי כצופה הייתה עצב על רוסטאן. כשהוא מקבל חיבוקים, עיניו נעצמות בהתמסרות, אבל האדם המרכזי שממנו הוא מחפש חיבוק זה הוא עצמו. "עד שלא אדע מאיפה אני, לא אוכל באמת לאהוב את עצמי" הוא אומר שוב ושוב.

בספרו "בית לנפש" כותב יעקב מטרי – “אדם, כמו ילד בעת גדילתו (בתנאים שהם בריאים יחסית) מבקש – לא פחות מאשר לדעת על עצמו ידיעה הקשורה בחשיבה על אודות עברו ועל אודות המנגנונים המפעילים אותו – לחוש חי, להרגיש שיש חיים בתוכו, שכוח החיים פועם בתוכו, ולמצות את האפשרות הייחודית שניתנה לו להתנסות, להיות נוכח בחווית החיים."

העיצובים של רוסטאן מרהיבים, אבל גם החליפה המושלמת לא תיטע באיש הזה ביטחון, והאסתטיקה המוצגת בסרט היא מנוכרת וקרה.

כמה מיליוני עוקבים וחיבוק חם מג'ניפר לופז, הם בהחלט שמחה גדולה, אבל לא כזו שאדם מרגיש איתה בית.

בסטיילינג תרפי, אנחנו מייצרות חיבורים – בין עולם הנפש והרגש לעולם האסתטי. אנחנו באות לשנות בתוכנו את הקוטביות של העולם הישן, שמדברת על "רושם ראשוני", ואימפקט חברתי דרך "לוק" מוקפד, שמנוגד למה שקורה בפנים. אנחנו באות לחבר את העצמי האמיתי אל המעטפת.

ישנם מעצבים ומעצבות, שמכניסים רגש אותנטי בעולם האופנה. ילד הפלא הוא לא אחד מהם.

"אני רוצה לגוון, ומוצאת את עצמי בוחרת שוב ושוב את אותם בגדים"

"קניתי בגד שונה, התלהבתי בחנות, חזרתי הביתה ומאז הוא קבור בארון".

אנחנו מנצלות כ- 20% מארון הבגדים שלנו! כי אנחנו לובשות שוב ושוב את אותם בגדים. כל שאר הפריטים בארון שלנו מעלים אבק.

למה?

יש לנו הרגלים בכל מה שקשור לבגדים שלנו, השילובים שלהם, הצבעוניות והגזרות שלהם.

הרגלים כמו בכל תחומי החיים.

יש שיקראו לזה איזור הנוחות, מדויק יותר לקרוא לזה אזור ביטחון.

התרגלנו לתחושה שיש לנו כשאנחנו לובשות את הבגדים האלה.

חלק מההרגל מוביל אותנו גם לקנות שוב ושוב את אותם בגדים בשינויים קלים.

לפעמים יש בנו הכרה שאנחנו רוצות שינוי.

לגוון את הסטייל שלנו ולפתח אותו.

וזה בדיוק סטיילינג תרפי – ליהנות מהבגדים שלנו יותר.

להיראות לעצמנו טוב יותר.

הדרך לשם עוברת בפתיחות לחוויה, יצירתיות, ולפעמים צריך גם אומץ.

למה כדאי לנו לפתח אומץ דרך סטיילינג טיפולי?

אומץ מוגדר כפעולה שמתגברת על פחד. אומץ זה אותנטיות – ללכת עם עצמך עד הסוף, גם אם זה מערער תפיסות קיימות.

לפעמים התפיסות שמעוררות פחד, הן התפיסות שלנו על עצמנו!

איך אני אזהה את עצמי בשיער קצר?

איך אני ארגיש בחצאית במקום מכנסיים?

האם אני מוכנה להתחיל ללבוש שמלות, למרות שזה נראה לי "יותר מידי"?

האם אני מוכנה לשדר משהו חדש?

לפעמים התפיסות שמעוררות פחד, הן הציפיות של הסביבה מאיתנו.

מה יגידו? רגילים לראות אותנו באור מסוים, ואיך יגיבו לשינוי?

האם יעבירו עלינו ביקורת?

האם נתחרט?

אומץ מצריך ים של חמלה עצמית. כי להיות אמיצה ואז להתחרט ולהלקות את עצמי, זה לא אומץ אמיתי.

זה המתכון הבדוק לחזור להרגלים הקודמים, בנוקשות עוד יותר גדולה.

אומץ זה לומר לעצמי, הגיע הזמן לנסות משהו אחר, לשחרר קצת שליטה.

לא לאבד את עצמי – אלא לגלות את עצמי.

לגלות חלקים בעצמי שהם שם, הם לא מישהי אחרת. זו אני, שמחכה לביטוי, ואולי חולצה צהובה, ורודה או נעליים מגניבות, זה בדיוק מה שיבטא ויעודד את זה.

בשבועיים האחרונים עלה אתגר אומץ בקהילת הפייסבוק סטיילינג תרפי – להתלבש כמו האישה שאת רוצה להיות.

נשים משתפות את האומץ שלהן עם בגדים, ובכלל.

בתמונה – עדי ליאור זומר, כותבת:

"כמו להחליק על קליפת בננה.

ללבוש חולצה ורודה עם הדפס של בננות צהובות זוהרות,

כאן, בצפון תל אביב.

אני בטוחה שאני מטרה נעה לרכילות, לצחקוקים, למבטים…"

עשרות התגובות לפוסט הזה שיקפו כמה התחושה משותפת וכמה נשים מודעות לביקורת אפשרית על הבחירות שלנו.

תגובה לדוגמה:"מתחברת מאודדדדד. לפעמים אני ממש חושקת בפריט אבל כל המחשבות של מה יגידו, איך יגיבו וכו' ישר תוקפות. כשאני אוזרת אומץ זה ממש משתלם ובדכ אני מבסוטה שבחרתי למרות זאת(: כל הכבוד לך

ונ.ב החולצה מהממת, הייתי לובשת אותה בגאווה רבה".

בפוסט אחר, עדן כ"ץ משתפת את האומץ שלה לדגמן ביקיני.

היא כותבת:

"התמונות פורסמו ושאלתי את עצמי מה יחשבו, ואיך אני מרגישה בכלל כלפי זה. בדיעבד, הבנתי שדווקא ההתנסות, הפתיחות לחוויה והאומץ להעז להנכיח במרחב גוף אמיתי בביקיני אלו הדברים שתרמו לתחושת השחרור.אחרי זה אפילו קניתי עוד כמה בצבעים נוספים!".

התמונות של עדן, מהקהילה סטיילינג תרפי – להתלבש כמו האישה שאת רוצה להיות:

גם עדן קיבלה חיבוק מהקהילה.

"עדן, מעוררת השראה, תמונות נהדרות. הבחירה שלך בביקיני, היא פשוט גדולה מהחיים. זה הכי אומץ בעולם!" – אחת התגובות לדוגמה.

אנחנו יודעות לפרגן לאחרות אבל מה בנוגע אלינו עצמנו?

כמה אנחנו מוכנות להיות אמיצות ולחרוג מהתבנית של איך שאנחנו רגילות להסתכל על עצמנו?

מתי בפעם האחרונה היית אמיצה עם הבגדים שלך??

ועם החיים שלך?

שתפי אותנו בקהילת הפייסבוק – סטיילינג תרפי – להתלבש כמו האישה שאת רוצה להיות.

לאתר של עדן – לחצי כאן.

את יכולה למצוא שם את עדי ליאור זומר, ממנהלות הקהילה, וגם את עדן כ"ץ. שתיהן בוגרות קורסי סטיילינג תרפי ושגרירות בקהילת נשות המקצוע הנושאת את שליחות סטיילינג תרפי לעולם.

ואם את רוצה להצטרף אלינו לקהילה ההולכת ומתפתחת של סטיילינג תרפי – ולברר על קורסי ההכשרה – יש לך פרטים כאן.

אני זוכרת את הצעדים הראשונים שלי בעולם בריאות הנפש, את רעד ההתרגשות שאחז בי בכניסה לבית החולים שער מנשה. עוד לא בת שלושים, נכנסתי לנעליים מקצועיות של מי שיודעת להתנהל מול פסיכוזה, כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם. אבל זה לא היה, ולקח לי שנים להתרגל.

הרבה לפני סטיילינג תרפי, אני זוכרת את עצמי מתלבשת לעבודה בג'ינס וחולצות של עובדת סוציאלית, העיקר לא לבלוט מידי ולהיראות מקצועית. אבל הדבר שאני הכי הכי זוכרת משנות ההתחלה, זה את הפיג'מות, עם הלוגו של משרד הבריאות. 

זה היה הדבר העצוב ביותר שראיתי.

בגד חסר צורה, בלי זהות או אופי. בגד משבר. בגד שאם הוא נלבש יום אחרי יום, במשך שנים במחלקה ממושכת, מסמל את הפרישה מהחיים. 

השנים חלפו והתבגרתי, מעובדת סוציאלית במחלקות קיבלתי את תפקיד אחראית המחקר, במרכז רפואי לב השרון. את הפיג'מות פחות ראיתי, הן הפכו להיות דבר של יום יום. זו כבר לא הייתה דרמה בשבילי.

ב-2015 התחלתי את פרק ב' של חיי המקצועיים, עם רעד התרגשות חזק בהרבה.

הפעם, היה לי דלק פנימי, ליצור את עצמי מחדש. החלטתי לנסות ליצור חיבור בין עולם הנפש  – לעולם הבגד. בין המשבר והטראומה – לצמיחה ויצירתיות עם בגדים.

הדלק ליצור את סטיילינג תרפי – סטיילינג טיפולי, שמחבר את הפנים והחוץ.

ואז, ראיתי מחדש את הפיג'מות.

הבנתי איך הרגע הזה שבו הפיג'מה מונחת על הגוף הוא רגע מכונן, שמסמל את השבר, האסון.

הבנתי גם, שבאמצעות החזרה לבגדים, בני אדם יכולים לחזור לעצמם.

הפעם ההבנה הזו לוותה גם במילים ברורות וכמה מחקרים טובים להרגיע את הסקפטיות.

וזו העוצמה של גישת סטיילינג תרפי – שמעבר לאינטואיציה הבסיסית שלנו לגבי בגדים, סגנון, אסתטיקה, השפה הזו מחברת עומק של מחקר והבנות תיאורטיות. כל המהות הינה חיבור בין עולמות.

מאז אני בדרך המקצועית הזו, וסטיילינג תרפי זו כבר שפה, ועולם הולך ומתפתח. אבל הפיג'מות עדיין שם. מחכות לאיזו התעוררות, פרויקט יצירתי, מישהו שיוציא אותן כבר לנצח  מהארון.

הפוסט הזה הוא עוד דרך להזכיר לעצמי, ולעולם, ששיקום עובר גם דרך ארון הבגדים.

דרך סטיילינג תרפי.

#סטיילינג_תרפי

לא יכולה שלא לשתף בדבר כזה. בשבוע שעבר העברתי בעשר דקות (ועוד שלוש שניות, אמר לי מישהו) את כל עקרונות סטיילינג תרפי. זה היה ב"שיעור פרטי" בחדשות הבוקר, וזה היה מרגש במיוחד.

איך החלטתי מה ללבוש?

חשבתי איך אני רוצה להרגיש.

הבנתי, שהדרך הכי טובה שלי לצלוח את האתגר (כולל ספירת הזמן, שהיא האלמנט המלחיץ פה), היא פשוט להיות אני. להיות קרובה אליי, כמה שאפשר.

מה שאיימי קאדי, הפסיכולוגית החוקרת, קוראת לו "נוכחות".

היכולת להיות נוכחת קשורה לחיבור הפנימי שלי. היא שמה בצד את האחרים והמבט שלהם. הציפיות מהמעמד וכל היתר.. אני לא מתעלמת, אבל לא נותנת לזה להוביל את ההחלטה.

פעם, כשהייתי הולכת לאירועים מרגשים, המחשבה הראשונה שהייתה עולה לי בראש היא – מה אני "אמורה" ללבוש. אם הייתי חושבת כך הפעם, הייתי לובשת לחדשות הבוקר איזו חליפת מכנסיים חדשה ונוצצת.

ואני לא נגד. העבודה שלי לימדה אותי שבבגד חדש, שאנחנו באמת בטוחות בו, יש סיכוי טוב שנביא את עצמנו במיטבנו.

אז המחשבה על חליפת מכנסיים נוצצת אכן עלתה בראשי.

ובכל זאת, בחרתי שלא.

שאלתי את עצמי שלוש שאלות.

1. איך אני רוצה להרגיש?
2. מה אני רוצה לשדר?
3. אילו בגדים יכולים לייצג עבורי את השילוב המדויק של אלה, בהתחשב במקום שאני הולכת אליו?

הבנתי שאני רוצה להרגיש רגועה ומוגנת, עם בגדים שאני כבר מכירה, שמסמלים עבורי ייצוגיות וגם רכות. ולא אכפת לי אם כבר לבשתי אותם, ולא אכפת לי אם הם לא הצעקה האחרונה בדיוק. לא רציתי לצעוק. רציתי לדבר מהלב שלי החוצה.

ו"מה יגידו?"

שאלת השאלות, שמאבדת את כל הכוח שלה כשאנחנו מבינות שכל בגד שנבחר, יש שיאהבו אותו ויש שלא יאהבו.

אולי בגד טרנדי מאוד יהיה מזוהה יותר עם המילה "סטיילינג" (ומי אמר שאני רוצה בכך??) ואולי בגד קלאסי יראה שמרני ונוקשה. ואולי ואולי..

אחד הדברים היפים ביותר שקרו לי עם סטיילינג תרפי, זה היכולת להשתיק את הקולות האלה, בשלב ממש מוקדם – ומהר.

הרי ההתלבטות הזו לגבי הבגד משקפת התלבטות עמוקה יותר, התרגשות, חששות, והדרך הכי טובה להחזיר את הכוח חזרה למקומו זה להחליט מהמקום האמיתי ביותר.

לפעמים ההתלבטויות האלה של כולנו עם בגדים, הן תוצר של ביקורת חיצונית שדבקה בנו. שכנה, מכרה או מוכרת בחנות, שהעירה לנו איזו הערה שנחקקה לנו בזיכרון. ולפעמים אלה קולות שאנחנו סוחבות מהבית, אמא, דודה או אחות שאמרה "הבגד הזה משמין אותך". "תלבשי שחור, הכי יפה".

לפעמים זה קול פנימי. ביקורת עצמית, הרי גם אני עוד לא נפרדתי ממנה. חיבקתי את הביקורת העצמית, עטפתי אותה בקימונו שאני ממש אוהבת, ויצאנו יחד לאולפני הרצליה.

אז מה לבשתי?

תראו בסרטון, סטיילינג תרפי ב"חדשות הבוקר".

שתפו את הסרטון עם כל מי שיכול להתעניין בעולם התוכן הזה, ולהפיק מזה ערך.

אולי לאט לאט כולנו נשתחרר מ"מה יגידו" ונלמד למצוא את בגד הביטחון שלנו מהר יותר.

בואו הצטרפו לקהילה, שמקדמת את השיח הזה, ויוצרת תפיסה חדשה על סטיילינג, נשיות וביטוי עצמי.

סטיילינג תרפי – להתלבש כמו האישה שאת רוצה להיות.

תוכן חינמי בשפע, בערוץ היוטיוב – ד"ר טלי סטולובי – styling therapy

מה חדש?

קורס סטיילינג תרפי אוקטובר – מיד אחרי החגים, מחזור חדש של הקורס יצא לדרך. רוצה פרטים? לחצי על הקישור. https://talistolovy.ravpage.co.il/newcourse

שיהיה קיץ בסטייל, עם כמה שפחות ביקורת, וכמה שיותר חמלה וחופש.

טלי.

יום אחד בהיר קיבלתי בווטסאפ צילום, מתוך רשימת טיפים של סטיילינג, לאישה היולדת. חשכו עיניי. "הימנעי מבדים צמודים שמגלים את הצמיגים… הימנעי מפסים מרחיבים…לבשי שמלות, שמלות, שמלות".

התגובה הראשונית שלי הייתה בהלה, וכתבתי מיד – "זו טעות, לא אני כתבתי את זה". אבל אף אחד לא חשב שאני כתבתי את זה.. ואני לא היחידה שנבהלה.

יום למחרת כבר ישבתי בפאנל של "פאולה ולאון" בניסיון להבין, איך יכול להיות שב-2021 נשים שלפני רגע שוחררו מבית החולים, קיבלו בעיתון "בייבי לנד" רשימה שכזו. מדוע סטיילינג נתפס כשפה שבאה למשטר נשים מה ללבוש וממה להימנע, ובגדול, איך לטשטש את הגוף?

אישה אחרי לידה נמצאת במצב דימוי הגוף הכי שברירי, וכל אמירה לא במקום יכולה להוביל לעוגמת נפש וגם נזק. זו לא תקופה שבה אנחנו עמידות וחסינות בפני לחצים סביבתיים לגבי איך שאנחנו נראות, אלא בדיוק להיפך.

הבעיה המהותית פה היא בתפיסה של המילה סטיילינג. סטיילינג נתפס בחברה שלנו כתחום שבא להפוך נשים ליפות, חטובות ורזות יותר. הדרך לעשות זאת היא להסתיר את הגוף שלנו ולייצר אשליות אופטימיות מקסימליות, שמייצרות גוף של 90-60-90. זה נקרא "סטיילינג אישי".

בתפיסה כזו של סטיילינג, יש הפקעה של הכוח מידי כל אחת מאיתנו להחליט עבור עצמה, ויישור קו עם מה שהסביבה מגדירה "יפה" באותו רגע. טרנדים ואידאלים של אופנה ויופי.

אישה שמקבלת רשימת טיפים כזו של סטיילינג, לא מרגישה מועצמת. זה הכי רחוק מסטיילינג טיפולי… יותר מזה, האישה לא באמת מבינה מה ללבוש, כי זו רשימה של הימנעויות. אפשר להקביל את זה לדיאטה. "עשי" ובעיקר "אל תעשי".

אז מה כן?

כפי שאמרתי בפאנל ב"פאולה ולאון", תפיסה נכונה של סטיילינג היא מתן השראה ואפשרויות. לצלם נשים אחרי לידה, שאוהבות את מה שהן לובשות ולשאול אותן – מה אתן אוהבות בסטייל שלכן? מה עוזר לכן בבגדים שלכן כרגע? ואז כל אחת יכולה לראות, לקבל השראה, לבחור אם היא מזדהה או לא מזדהה עם הסטייל שהיא רואה. ההחלטה נשארת אצלה.

וזה אחד העקרונות הבולטים של סטיילינג תרפי.

באותו פאנל בו ישבתי, ישבה גם עיתונאית שהיא יולדת טרייה למדי, ששיתפה מהחוויה שלה. היא נרתעה מהשפה שבה נכתבו הטיפים, נרתעה מהטיפים עצמם, שיתפה מהתחושות הקשות כלפי הגוף שלה אחרי הלידה. לגבי הטיפ עם השמלות אמרה, שלא הצליחה ללבוש שמלות כי ירכיה התחככו זו בזו.

בפאנל ישבה גם ד"ר לגניקולוגיה, ששיתפה בתהליכים הפיזיולוגיים שאנחנו עוברות לאחר לידה. הציפייה שהבטן תיעלם בלתי ריאלית עם מה שהגוף שלנו עובר, באופן טבעי. סיפרה כי היא מנהלת מחלקת יולדות בלניאדו, ושומעת מידי יום את התגובות הקשות של נשים יולדות כלפי גופן. "איך אני אתלבש לברית? יש לי בטן". אין שום סיכוי שכמה ימים אחרי הלידה לא תהיה עדיין בטן הריונית.

יצאתי מהפאנל הזה בתחושה שנאמר מעט על נושא כה חשוב. נזכרתי בתחושות שלי כלפי שינוי גופי לאחר הלידה, הרי לאחר הלידה השניה חל בי השינוי הגדול, ופיתחתי את סטיילינג תרפי על בסיס מערכת היחסים שלי עצמי עם גופי והלבוש שלי.

באותו יום כתבתי רשימת טיפים משלי, והעליתי אותה לפייסבוק. קיבלתי תגובות בהודעות פרטיות, מנשים שהרשימה הזו נגעה להן בבטן הרכה.

וזה בסדר שהבטן שלנו רכה!

הנה הפוסט המקורי –

בתוכנית הבוקר, שוחחנו על רשימת הטיפים הכי *לא* מוצלחת שאי פעם נכתבה עבור נשים אחרי לידה

רשימה שנשלחה אליהן ממש עכשיו, ב-2021, בדואר ישיר מ-1950!!

הנה המסקנות שלי –

1. ילדת?  מזל טוב! הימנעי מ… קריאת כתבות שמחליטות בשבילך איך להתלבש.

2. טשטשי את… כל הקולות שמשדרים לך שאת אמורה להסוות את זה שהגוף שלך עבר לידה.

3. בכל פעם שאת רואה את המילים "הימנעי" ו"טשטשי" בהקשר לגוף שלך, דפדפי הלאה.

4. הביאי איתך בגד שאת אוהבת לבית החולים, והחליפי את פיג'מת בית החולים כשאת יכולה. זהו צעד משמעותי בחזרה לעצמך.

5. אל תוותרי על בגדים, מצאי את אלה שמתאימים לך כרגע. אם את מניקה, מצאי בגדי הנקה שאת אוהבת, כי הפרקטיקה לא מבטלת את זה שיש לך אישיות.

6. הלבשה תחתונה היא עור שני, ויכולה לתת תחושת הגנה. במקום לחפש מחטבים, שווה להכיר סוגים שונים של הלבשה תחתונה. כל אישה מרגישה כמה איסוף או חופשיות היא צריכה מהבגדים שלה.

7. חפשי השראות חיוביות. נשים בסביבה או באינסטגרם שלך, שמחזקות דימוי גוף בריא ומתלבשות בצורה שאת יכולה להזדהות איתה.

8. טיפוח אישי הוא טיפול אישי, ולא אמור להיות מאמץ. שמרי רק על ההרגלים שעושים לך טוב, בין אם זה איפור, לק בציפורניים, או כל דבר אחר שהוא שלך.

הפרידה מהזהות הקודמת מספיק מורכבת, מגיע לך להתלבש ולהרגיש כמו האמא שאת הופכת להיות .

וזה השינוי שסטיילינג טיפולי מכניס לעולם הסטיילינג, ולעולם בכלל.

שיח על בגדים שהוא שיח על הנשים שאנחנו, ועל חופש תודעתי שישחרר אותנו מכבלי רשימות הטיפים, ה"שיק או שוק", וכל שאר הנורמות שנועדו להקטין אותנו דרך ההתייחסות למראה החיצוני שלנו.

בגדים הם תרפיה, הם שלנו ובשבילנו.

זה סטיילינג תרפי.

בואי לקהילה – סטיילינג תרפי – להתלבש כמו האישה שאת רוצה להיות, והיי חלק מהשיח החדש על סטיילינג.

שירלי יובל יאיר היא פסיכולוגית, יוצרת ומוזיקאית, היא אישה שם גם וגם. שירלי מייצגת חיבור בין תחומים שכל כך מאפיין את סטיילינג תרפי – היכולת למזג את עולמות התוכן שבתוכנו ולייצר כך תחושה של משחקיות, ביטוי עצמי, מימוש עצמי.

בשיחה שלי עם שירלי, אנחנו מדברות על הפסיכולוגיה של האושר, כולל בימים מאתגרים. שירלי מדברת על פעולות שמייצרות משמעות – שיחות בזום עם חברות, תנועה גם במרחב של הבית, וגם בתנאים הקיימים. היא קוראת לזה שיחהליכה – שיחות בהליכה. בתקופה כמו הקורונה חשוב לייצר משמעות וגם תחושה של שמחה.

בסטיילינג טיפולי, בגדים הם דרך לייצר שמחה ומשחקיות. העיקרון הזה חשוב אף יותר בתקופות של משבר וקושי. אני מדגימה לשירלי את הנוהל שלי בתקופת הקורונה, להתלבש ככלי לויסות הרגשות שלי, העצמת תחושה של שגרה ופעילות. יחד אנחנו מנסות לפענח את ההתייחסויות השונות לבגדים ובמיוחד את הפסיכולוגיה של הצרכנות, שופינג.

שירלי מספרת על הפסיכולוגיה של השופינג ממקום של השבעת רעב רגשי. במקרה הזה, הקנייה מייצרת שמחה אבל היא רגעית ולא מתמשכת. הפתרון הינו לקנות שוב ושוב, ואז ההרגל יכול להפוך להתמכרות. בתקופת הקורונה הקניות און ליין התגברו מאוד, גם קניות של קוסמטיקה התגברו. אנחנו מדברות על קוסמטיקה כסוג של הזנה וטיפוח גם ברמה עמוקה יותר. להזין את העור שלי גם דרך מגע, שעושה לנו כל כך טוב.

בסטיילינג תרפי הקוסמטיקה והלבוש טובים גם לנפש, ואנחנו יכולות לעשות בהם שימוש לרווחה הפסיכולוגית שלנו, שירלי מדגישה כמה חשוב לייצר מרחבי משמעות נוספים כדרך להתחבר לעצמנו.

לשיחת סטיילינג תרפי שלי עם שירלי יובל יאיר – לחצי כאן.

לשיחות היוטיוב של סטיילינג תרפי בימי קורונה – תוכן והשראה – לחצי כאן. והירשמי לערוץ שלי! זה ישמח אותי.

האם יש בגד שמרגיע אתכן? איך בגד יכול להרגיע? זה עקרון בסיסי של סטיילינג תרפי.

ויסות רגשי זה תהליך ניהול ואיזון הרגשות שלנו, שיכולים להתנדנד כמו סירה בים סוער, בטח בתקופת הקורונה.. אבל גם בכל זמן אחר.

ויסות רגשי קשור לויסות חושי, אבל הוא בעיקר קשור לרווחה. רווחה נפשית. כך גורסת שרון שני גונן שהיא מרפאה בעיסוק ומטפלת קוגנטיבית התנהגותית.

שרון מומחית בתחום הויסות והרווחה ונפגשתי לדבר איתה על הקשר לסטיילינג תרפי. שרון עובדת עם אוכלוסיות שחוות קשיים רגשיים ופיזיים משמעותיים, ומדגישה כמה היכולת להתלבש אינה מובנת מאליה. שתינו מסכימות על כך שלפעמים העבודה היא מבחוץ פנימה. דרך הבגד לווסת רגשות, לעודד או להרגיע.

סטיילינג תרפי זו עבודה מבפנים החוצה ומבחוץ פנימה. כלומר, התהליך מתחיל בזיהוי הרגשות ואז ביטוי והעצמתם דרך הלבוש. אבל שרון מדגישה כי לא תמיד אדם יודע לזהות את רגשותיו, רגשותיה, ולעיתים הניסיונות להתלבש בהתאם לרגש מתסכלים. במקרים אלה העבודה היא מבחוץ פנימה – בחירה בבגד ש"עובד" עבורי ודרכו איסוף וניהול של רגשותיי והעצמה של הרווחה שלי.

זו סוגיית הליבה של סטיילינג טיפולי! הקשר בין בגדים לרווחה נפשית.

בתוך המבט על הקשר הזה, לא חשוב כלל אם אדם מתחבר לאופנה או לסטיילינג. השימוש בהתלבשות היומיומית נעשה מתוך חשיבה על העצמה וחיבור פנימי. ברמה העמוקה, בסטיילינג תרפי אין מטרה של תוצאה אסתטית. אבל יש הנאה אסתטית. זו תורמת ומעצימה את התהליך הרגשי.

התהליך הטיפולי הוא החיבור בין הפנים לחוץ, והשימוש במעטפת כדי להעצים את החוסן והרווחה הנפשית שלנו.

תודה לשרון על שיחה נהדרת ובעלת ערך ענק ברמה הטיפולית.

לינק לשיחת סטיילינג תרפי עם שרון שני גונן – כאן.

הירשמו לערוץ סטיילינג תרפי – שיחות תוכן והשראה, ועוד! וכתבו לי מה עוד מעניין אתכן לקרוא ולשמוע.

מה קורה לאמא שהבת המלאה שלה רוצה ללבוש ביקיני ליציאה לים עם חברותיה? מה קורה לאותה אמא אם היא עצמה רזה, או שמנה, אם היא נאבקת עם דימוי הגוף שלה עצמה? ואולי אותה אמא הייתה ילדה שמנה בעצמה, והפחד הכי גדול שלה הוא שהבת שלה תחווה את הקושי שהיא חוותה? הקשר בין בגדים למשקל גוף והשמנה הוא בלתי נמנע, ובסטיילינג תרפי אנחנו לומדות להשתמש בקשר הזה לטובתנו.

בואו נעצור רגע להתייחס למילה השמנה. המילה מעוררת כל כך הרבה קונוטציות שליליות, שקשה לי אפילו לומר אותה. אני מעדיפה לומר עלייה במשקל, אבל ורד יפה חאיק, דיאטנית ומטפלת בהשמנת ילדים, מסבירה לי שיש הבדל בין עלייה במשקל להשמנה. זה קשור לגדילה ולגובה. אז כן, יש השמנה וצריך להפסיק לפחד ממנה כי היא חלק טבעי מהחיים.

הורים רואים את הילדים שלהם משמינים וזה טבעי, אבל בחברה שלנו המצב הטבעי הזה מעורר בהלה. שומן והשמנה נתפסים כבעיה, חולשה וברמה ההורית, זה נתפס ככישלון. בין הורים לילדים, ובטח בין אימהות לבנות, הבגדים מבטאים את הדיאלוג על הגוף, על המראה החיצוני ועל ההשמנה. סטיילינג תרפי זו גישה שבה הבגדים הם כלי בתוך מערכת היחסים עם הגוף, ובתוך מערכת היחסים הורים ילדים.

ורד יפה חאיק היא דיאטנית שמטפלת בהשמנת ילדים ובקליניקה שלה היא שומעת הכל, בלי צנזורה. כמה קשה להורים להכיל את זה שהילדים שלהם לא נראים כמו שהם היו רוצים שיראו, ולא אוכלים כפי שהיו רוצים שיאכלו. בשיחה שלנו אנחנו ניגשות בעדינות לנושא הנפיץ הזה מכל הזוויות שלו, ומחדדות כמה הקשר בין אוכל ואכילה לסטיילינג טיפולי הוא הדוק ומתבקש.

כהורים לילדים שחיים עם השמנה, יש תחושת דאגה וגם כשלון הורי. החברה מפנה אצבע מאשימה כלפי הורים שילדיהם שמנים ומלאה בעצות והצעות ייעול. בנוסף יש גם את הרצון לגונן על הילדים מהצקות וביקורת. יש רצון לשליטה על התנהגות הילדים- האכילה וגם הלבוש, אבל זה לא ריאלי. ככל שהילדים מתבגרים הם עצמאיים יותר ויותר בהחלטות שלהם. בסטיילינג טיפולי, המטרה היא לטפח את העצמאות ולאפשר ביטוי עצמי.

מה שהופך את סוגיית האוכל והבגדים כל כך מורכבת במקרים של השמנה, זו תחושת ההורה עם הגוף של עצמו או עצמה. דימוי הגוף הוא נושא כה מורכב בחברה שלנו, שאי אפשר להתחמק, ורובנו (בעיקר האימהות) פגיעות בנקודה הזו. ההתנהלות שלנו מול הילדים הופכת להיות תגובתית, אימפולסיבית, ואז מוצאות את עצמנו נכנסות להם לצלחת או אומרות להם/ן שהבגד צמוד מידי.

מה חווים ילדים שמנים, או ילדים שהשמינו? יש תחושת בושה ואשמה, תחושה של דחייה מצד הסביבה ורצון לפתור את הקושי. האכילה הופכת להיות רגשית, וההשמנה מתגברת. יש קושי אובייקטיבי למצוא בגדים. ורד אומרת, יש ילדים שנולדו שמנמנים וללא ההתערבות של ההורים, לא תיווצר כאן בעיה. הילדים ימשיכו להיות בריאים ופעילים, פשוט מלאים יותר מרוב בני גילם. ההתערבות שלנו ההורים היא שמכניסה קושי ולחץ ומייצרת בעיה חמורה, עד השמנה פתולוגית. ברמה של סטיילינג תרפי – אם נמצא לילדים שלנו בגדים במידה הנכונה, בגדים טובים להם, נוכל לתמוך בהם מבלי לייצר תחושת "בעיה". אם נתייחס להתאמה של הבגד ללא ביקורת על הגוף, נצליח לייצר שיח חיובי ותומך. אבל זה לא כל כך פשוט לפעמים. הנושא הזה נוגע בנקודות עמוקות בין הורים לילדים.

בשיחה שלנו אנחנו מביאות כדוגמה את הסרט של ג'ניפר אניסטון, "גדולה מהחיים". הסרט מציג אמא יפיפיה, מלכת יופי לשעבר, והבת השמנה שלה שרוצה להתמודד בתחרות מלכת היופי שבה אמה שופטת. אותה אמא מגדירה את עצמה דרך המראה שלה וניצחון העבר בתחרות היופי. זו המהות שלה. היא מפגינה קבלה ואהבה כלפי המתחרות האחרות בתחרות היופי ובבת שלה עצמה קשה לה לגעת. קשה לה לקבל את המראה שלה ואת השוני הבסיסי ביניהן. ורד מספרת שהיא רואה בדיוק את זה בקליניקה שלה. בשיחה שלנו היא נותנת עקרונות מנחים להורים המבולבלים מול השמנת הילדים. כמה לתמוך, לסייע, להציע אוכל בריא וכמה צריך לשחרר ולצאת מהצלחת. זה לא יעיל.

בגישת סטיילינג תרפי, בגדים הם כלי תרפויטי דווקא בתקופות של השמנה. דווקא אז בגדים יכולים לנרמל את המצב, שלרוב אנחנו שופטות בחומרה. ואם מדובר בילדים שלנו, בגדים טובים במידה הנכונה הם כלי ממשי לתמיכה בתקופות השמנה. והשיח על בגדים צריך להיות רגיש ובלתי שיפוטי. לדבר על בגדים, ולא על הגוף. להציע בגדים במידה הנכונה, להציע לסדר יחד את הארון, ולכבד את הבחירות של הילדים שלנו.

הורות היא תהליך שבו אנחנו פוגשות את עצמנו. את הילדות שהיינו וגם את האימהות שאנחנו רוצות להיות. ורד מציעה להיות בחמלה אל עצמנו ואל הילדים שלנו. החמלה היא הכלי היעיל ביותר להתמודד עם סוגיות של גוף, אכילה, מראה חיצוני, לבוש. ובסטיילינג תרפי, אותה חמלה עוזרת לנו לדייק את הבחירות שלנו לכאן ועכשיו. להתלבש בצורה שעושה לנו טוב, מכבדת את הגוף שלנו כפי שהוא.

 בואו לשיחה חשובה, קולחת ומרתקת עם ורד יפה חאיק, בלינק הזה.

הירשמו לערוץ היוטיוב של סטיילינג תרפי – תוכן והשראה.