סלינה גומז נתנה לי השראה. היא הופיעה לאחרונה בשמלה שחורה עם מחשוף, וחטפה ביקורת על המשקל שלה.
סלינה פרסמה סטורי בתגובה – "אני קצת גדולה עכשיו, נהניתי בחגים".
סיפור הביקורת הזה הזכיר לי את הילדות שלי.
הייתי ילדה שמנמנה והייתה לי קרובת משפחה שהיה לה תחביב. בכל פעם שראתה אותי, הייתה מדווחת לי אם עליתי או ירדתי במשקל.
"הו טלי עלית במשקל"
"הו ירדת במשקל, כל הכבוד!"
למרות כל השנים, אני לא שוכחת את החוויה הזו.
היום, ברור שהייתי מתמודדת אחרת עם הביקורת. אבל גם היום, ביקורת על הגוף שלי לא תהיה דבר שיהיה לי קל להתעלם ממנו.
גישת סטיילינג תרפי מעניקה לי כלים להבין ולהתמודד עם ביקורת מסוג זה.
סטיילינג תרפי כדרך להתמודד עם ביקורת
אני לא בטוחה שלסלינה גומז לא אכפת מביקורת, אלא שהיא למדה לחיות איתה, והסטורי הזה שפרסמה הוא הדרך שלה להתמודד.
אני חושבת שאין אישה שחסינה מביקורת על המראה החיצוני שלה.
בסטיילינג תרפי אנחנו נמנעות משפה של ביקורת, אבל אי אפשר להתחמק ממנה. בטח בהקשר של סטיילינג.
לכן חלק מהתרגול של סטיילינג תרפי זה ללמוד להתמודד עם ביקורת.
הסוד בעיניי הוא לרכוש כלים פנימיים לנהל את הרגשות שהביקורת מעלה בנו, את הפרשנות שיש לנו לגבי הדברים.
איך את מגיבה לביקורת?
לנשים רבות יש נטייה אוטומטית להסכים על ביקורת עליהן.
זה חלק מרצייה חברתית שמאוד מאפיינת נשים. בטח בכל מה שקשור למראה חיצוני, שם אנחנו מאוד רגילות לקבל ביקורת ואפילו לצפות לה.
נשים אחרות יתקפו חזרה, ויגייסו את כל הכוחות שלהן למתקפה הזו. ("מי את חושבת שאת? את בעצמך….")
עוד דפוס תגובה הוא להאזין לביקורת, לא להתנגד לה, אבל גם לא להסכים איתה. להסיק מסקנות בהמשך. "האני הבוגר" בפעולה.
האם ביקורת על גוף היא לגיטימית?
אני לא רואה שום סיבה הגיונית לבקר מראה גוף או משקל של אישה אחרת.
בעולם המחשבות הפרטי הכל מותר, אבל שם זה צריך להישאר.
ביקורת על גוף ומשקל היא חציית גבול במקרה הטוב וסוג של אלימות במקרה הרע.
לעולם לא יהיו לה תוצאות מיטיבות עבור זו שביקרו אותה, גם אם זה "בא מכוונה טובה".
לעולם לא נדע איך אישה מרגישה לגבי עצמה והגוף שלה, ולכן אנחנו לא יכולות לדעת איך הדברים שנאמר ישפיעו עליה.
בגד משמין
"היא פשוט לבשה בגד שמשמין אותה, חבל." כך אמרה תלמידה שלי על סיפור סלינה גומז.
גם זו אמירה שגרמה לי לחשוב.
אנחנו כל כך עסוקות בדימוי הגוף שלנו, שכל התפיסה שלנו על סטייל יכולה להיות דרך המשקפיים של "משמין" או "מרזה".
אם כל האנרגיות שלנו מנותבות בניסיון להראות רזות יותר, כי זה מה שחינכו אותנו, אז גם בגדים נתפסים ככלי להרזות.
זה פספוס ממש גדול של כל מה שבגדים יכולים לתת. זה לא סטיילינג טיפולי.
האם בגד יכול להשמין?
אין קשר בין בגדים למשקל הגוף. המיתוס הזה צמח סביב העובדה שבגדים כותבים מחדש את הגוף.
הגיזרה של הבגד מייצרת צללית גוף מסוימת, ויכולה ליצור אשליות אופטיות של צמצום או הרחבה.
אז כן, בגדים משפיעים על הצורה הגלויה של הגוף, דרך הגזרה שלהם.
באופן עקרוני זה עוד מאפיין משמח במשחקיות עם בגדים. הבעיה היא שהמאפיין הזה הפך להיות כלי בלוחמה עצמית במשקל, שהורס לנו את הסטייל.
סטייל מורכב ממשחקיות והנאה מבגדים.
אם אני עסוקה כל הזמן בבחירת בגדים שכביכול ירזו אותי, אני מפתחת סוג של תלות בסגנון מסוים של בגדים. אני מונעת מעצמי עולמות שלמים של סטייל, בשביל אשליה אופטית קלה כלשהי. לפעמים, זו אשליה אופטית כל כך קלה שרק אני רואה אותה.
מחשבה כזו על בגדים הופכת גם את מערכת היחסים עם הבגדים לשלילית.
אם אני שומרת שמלה מסוימת לתקופות "שמנות", השמלה הזו הופכת להיות שלילית בעיניי. אולי אני חושבת שהיא פרקטית, אבל כשאני אלבש אותה, אני ארגיש רע עם עצמי. כאילו אני הולכת עם שלט על הראש "אני נראית לא טוב".
ולכן אני לא מאמינה בבגדים משמינים או מרזים. השפה הזו לא יכולה לאפיין סטיילינג טיפולי.
סטיילינג תרפי זה טיפול בדימוי גוף
סטיילינג תרפי זו היכולת להתמקד בסטייל של הבגד ובסיפור שלו, במקום בשני קילו שהעליתי.
אני לא עסוקה בשאלה האם זה צמוד לי באגן, אלא האם המכנסיים האלה כיפיות ושיקיות בעיניי.
יש לדפוס חשיבה הזה השפעה מרפאת על דימוי הגוף. זה מה שהופך סטיילינג לתהליך של תרפי, ולא בחירה בבגד בצבע שחור או גזרה מצומצמת.
לגבי יכולת ההתמודדות עם ביקורת מצד הסביבה, גם היא יכולת נרכשת. הדרך הכי טובה להתחיל היא בביקורת העצמית שלנו.
העבודה היא להגמיש את המחשבות השליליות על עצמנו ולפתח יותר חמלה עצמית (קבלה שלי בכאן ועכשיו, בלי להכחיש את זה שאולי אני רוצה לשפר משהו, אבל בלי לרדת על עצמי בגלל זה!)
המבקרת הפנימית היא זו שמכאיבה לנו, כי היא גם זו ששומעת את הקולות הביקורתיים מבחוץ וסופגת אותם.
כשהמבקרת הפנימית שלנו לא מנהלת אותנו, גם ביקורת מהסביבה לא תפגע בנו באותן עוצמות.
והכי חשוב, לא לבקר את עצמנו על זה שנפגענו.
סטיילינג תרפי זו תפיסת עולם, דרך חיים. זו דרך חומלת יותר להסתכל על עצמנו, וזו גם שכבת הגנה מול ביקורת.
