העצמי הכוזב של ילד הפלא – מבט של סטיילינג תרפי על הסרט אוליבייה רוסטאן

שיתוף:

שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

אוליבייה רוסטאן הוא ילד פלא. רק בן 32, רוסטאן מוגדר כמעצב אופנה מחונן והמנהל הקריאטיבי של בית האופנה Balmain. הוא מוקף דוגמניות-על וסלבס, שמגיעים לתצוגות שלו ונהנים מההזדמנות להצטלם איתו. נראה כי רוסטאן הינו סמל סטטוס מעצם היותו. המעטפת הנוצצת סביבו מרוטשת, והכי בלתי נגישה. על פניו, ההיפך מסטיילינג תרפי.

לוליא הסרט, סביר להניח שהייתי ממשיכה לחשוב כך. אבל הסרט גרם לי לעצור, ולהיסחף לסיפור שלו.

אולי זו העובדת הסוציאלית שבי, שעבדה עם ילדים ונוער בפנימייה טיפולית, אבל אף אחד מהילדים שפגשתי לא זכה לקריירה בינלאומית, או לחבק את ג'ניפר לופז, ולעצב לה שמלה ליום ההולדת.

זה הפלא של ילד הפלא.

הסרט הוא על הילד שמחפש את אמא שלו. רוסטאן הינו ילד מאומץ שבמשך 32 שנה מלא שאלות לגבי הזהות שלו ומקורותיו, וחי בתחושה קשה של זיוף.

השאלות שלו קשות, האם אני באמת צרפתי? האם אני שייך? מה זה אומר שהעור שלי שחור כשבני המשפחה שלי לבנים? למה לא רצו אותי? האם באמת אני טעות?

הסרט מלווה את רוסטאן במגעים שלו עם מחלקת הרווחה, שמטפלת בתיק האימוץ – קלאסיקה מעולם העבודה הסוציאלית. הוא מחפש, הוא מתייסר, הוא בוכה. במקביל, הסרט מציג את חייו יוצאי הדופן. הוא חי במגדל שן, עם פורטרט ענק שלו בכניסה לבית, ומראת קיר בגודל של קיר כניסה לקניון.

רוסטאן די בודד, ובאופן מפתיע מציג את עצמו כך. ניתן היה לדמיין שכחלק מהפסאדה הכוזבת הוא ישדר שהוא עטוף חברים, אבל הוא מדבר על הבדידות שלו בכאב גלוי.

אין לו בן זוג, ואנחנו רואים מעט מאוד חברים או אנשים סביבו לאורך הסרט. בנסיעותיו הוא מדבר ומתייעץ עם הנהג שלו, מוחמד, שמשמש סוג של פסיכולוג (לא מוצלח). הוא מספר למוחמד על בחור שמוצא חן בעיניו, שראה במכון הכושר, ובכל פעם שהוא רואה אותו, הוא מעלה בו חיוך. אותו בוקר הבחור אמר לו "שלום" וזה ריגש אותו. מוחמד מציע לו לשוחח איתו, ורוסטאן נבהל, מה פתאום, הוא יחשוב שאני מפלרטט איתו.

בהמשך הסרט רוסטאן משתף את מוחמד, שנרשם לאפליקציית היכרויות לאנשים מפורסמים, ומחכה שיבדקו ויאמתו את פרופיל האינסטגרם שלו. ומה אם לא יאשרו אותי? הוא שואל. מוחמד אומר לו, "בסוף זה יקרה, אפליקציות תמיד עובדות" (פסיכולוג לא מוצלח, אמרנו).

וזה סיפורו של הסרט, למעשה. סיפור על פחד נטישה, פחד מדחייה, תחושה של חוסר ראויות ומאבק לתפוס מקום בזכות ולא בחסד. עוד שיקוף חזק לכך, בא כשרוסטאן מספר למוחמד על הכותרת שקיבל בעיתון – "ילד הפלא".

במקום לפרש את הכינוי הזה כתיאור להישגים אדירים בגיל צעיר, רוסטאן אומר – זה ילד מצליח, שלא אמור היה להתקיים.

הפער בין הרעב הרגשי האדיר שלו, שמיתרגם לרגעים בסרט גם כזעם אדיר, לבין המעטפת הנוצצת (התצוגות, הדוגמניות, הפאר שמתפרץ מהבית, מהמכונית, מהלבוש של רוסטאן) – הוא העצמי הכוזב.

הפער נגלה לא רק בסרט אלא גם בחשבון האינסטגרם של רוסטאן – מצד אחד הוא מציג את העיצובים שלו לבלמיין, נוצצים ויקרים להחריד, לא קשורים ולא נועדו להיות קשורים לחיים האמיתיים. יחד איתם, תצלומי סלפי וסרטוני סלפי שלו, באאוטפיטים שאין בהם סדק או קמט. נראה שרוסטאן שואב השראה מקרל לגרפלד, עוד מעצב גאון, שחיי את חייו במעטפת בלתי נגישה ואף מיזנטרופית.

אבל בצד אלה, רוסטאן מעלה תמונות מהילדות שלו, מהנעורים שלו, תמונה עם אמו המאמצת, עם סבא שלו, שורות על משפחה. יום האם, יום האב, הבלחים של רגש. הוא מעלה תמונה שלו עם כריס ג'נר, אם משפחת קרדשיאן, וכותב "את כמו אמא בשבילי, את מהנשים החשובות של חיי".

הפער האדיר הזה – הוא העצמי הכוזב. ויניקוט טבע את המונח "העצמי הכוזב" כדי להתייחס לפאסדות שאנשים עוטים עליהם על מנת להתאים את עצמם לסביבה, להשתייך. ויניקוט כתב כי אנשים זקוקים לתשתית נפשית מסוימת כדי לאפשר לעצמם להיות הם. התשתית הזו מאפשרת קיומו של עצמי אמיתי, חופשי, מחובר ליצירתיות וביטוי. חשוב שילדים ירגיש חופשיים להיות עצמם בלי הפחד להכביד על אחרים ומבלי אשמה יתרה כלפי מי שדואג להם.

אפשר לשער שמשהו בסיפור לידתו וגדילתו של האיש הזה לא איפשר לו את החופש הזה. כמו שהוא כותב בכתב ידו לאמו הביולוגית – "אני מלא פחדים לא ברורים".

הוא חסר חופש גם במובן המילולי. הוא היחיד שמגיע למשרד בשבת. "אני כל הזמן בשליטה" הוא אומר. לא ברור מה יש בחייו מעבר לעבודה. מוחמד מציע "אולי תיקח לך יום בשבוע לעשות משהו אחר?". רוסטאן לא אוהב את זה, "בחוזה שלך כתוב נהג וגם פסיכולוג?" עונה לו. במקום אחר בסרט הוא משתף, "אני צעיר ואני מוטרד מזה שאני אמור ליהנות מהחיים כרגע".  

 

עולם הרגש שלו כלוא, בדיוק כמו הלסת שלו ותווי הפנים המהונדסים שלו. השמחה מתפרצת לרגעים כשהוא רוקד, ויש בו שמחה, שנראה שהיא חלק מהר געש רגשי, שלא ברור אם ומתי יתפרץ.

אין זרימה הרמונית של רגש, שתעביר תחושת ממשות וחיות. התחושה שלי כצופה הייתה עצב על רוסטאן. כשהוא מקבל חיבוקים, עיניו נעצמות בהתמסרות, אבל האדם המרכזי שממנו הוא מחפש חיבוק זה הוא עצמו. "עד שלא אדע מאיפה אני, לא אוכל באמת לאהוב את עצמי" הוא אומר שוב ושוב.

בספרו "בית לנפש" כותב יעקב מטרי – “אדם, כמו ילד בעת גדילתו (בתנאים שהם בריאים יחסית) מבקש – לא פחות מאשר לדעת על עצמו ידיעה הקשורה בחשיבה על אודות עברו ועל אודות המנגנונים המפעילים אותו – לחוש חי, להרגיש שיש חיים בתוכו, שכוח החיים פועם בתוכו, ולמצות את האפשרות הייחודית שניתנה לו להתנסות, להיות נוכח בחווית החיים."

העיצובים של רוסטאן מרהיבים, אבל גם החליפה המושלמת לא תיטע באיש הזה ביטחון, והאסתטיקה המוצגת בסרט היא מנוכרת וקרה.

כמה מיליוני עוקבים וחיבוק חם מג'ניפר לופז, הם בהחלט שמחה גדולה, אבל לא כזו שאדם מרגיש איתה בית.

בסטיילינג תרפי, אנחנו מייצרות חיבורים – בין עולם הנפש והרגש לעולם האסתטי. אנחנו באות לשנות בתוכנו את הקוטביות של העולם הישן, שמדברת על "רושם ראשוני", ואימפקט חברתי דרך "לוק" מוקפד, שמנוגד למה שקורה בפנים. אנחנו באות לחבר את העצמי האמיתי אל המעטפת.

ישנם מעצבים ומעצבות, שמכניסים רגש אותנטי בעולם האופנה. ילד הפלא הוא לא אחד מהם.

ד"ר טלי סטולובי

ד"ר טלי סטולובי

טלי סטולובי, ד"ר לעבודה סוציאלית, מרצה במכללה לחברה ואמנויות וחוקרת בשיתוף ביה"ס לטיפול באמנויות, אוניברסיטת חיפה. עוסקת בטיפול ומחקר מ-2004. צמחתי בעולם בריאות הנפש (מרכז רפואי "לב השרון") ויצרתי את סטיילינג תרפי ב- 2015 מתוך התנסות אישית. השינוי שערכתי בלבוש שלי תוך כדי לימודי סטיילינג בשנקר, הוביל אותי לחקור את הפסיכולוגיה של הלבוש ולפתח שילוב יישומי בין עולם הטיפול לעולם הסטיילינג. זהו כלי לצמיחה והתפתחות אותו אני מעבירה במגוון מסגרות. גיליתי שכל אישה בכל גיל, בכל תקופה בחיים ובכל מידה יכולה להיעזר בבגדים שלה כדי להרגיש טוב יותר ומחוברת יותר לעצמה.

צור קשר