העצמי הכוזב של ילד הפלא – מבט של סטיילינג תרפי על הסרט אוליבייה רוסטאן

אוליבייה רוסטאן הוא ילד פלא. רק בן 32, רוסטאן מוגדר כמעצב אופנה מחונן והמנהל הקריאטיבי של בית האופנה Balmain. הוא מוקף דוגמניות-על וסלבס, שמגיעים לתצוגות שלו ונהנים מההזדמנות להצטלם איתו. נראה כי רוסטאן הינו סמל סטטוס מעצם היותו. המעטפת הנוצצת סביבו מרוטשת, והכי בלתי נגישה. על פניו, ההיפך מסטיילינג תרפי.

לוליא הסרט, סביר להניח שהייתי ממשיכה לחשוב כך. אבל הסרט גרם לי לעצור, ולהיסחף לסיפור שלו.

אולי זו העובדת הסוציאלית שבי, שעבדה עם ילדים ונוער בפנימייה טיפולית, אבל אף אחד מהילדים שפגשתי לא זכה לקריירה בינלאומית, או לחבק את ג'ניפר לופז, ולעצב לה שמלה ליום ההולדת.

זה הפלא של ילד הפלא.

הסרט הוא על הילד שמחפש את אמא שלו. רוסטאן הינו ילד מאומץ שבמשך 32 שנה מלא שאלות לגבי הזהות שלו ומקורותיו, וחי בתחושה קשה של זיוף.

השאלות שלו קשות, האם אני באמת צרפתי? האם אני שייך? מה זה אומר שהעור שלי שחור כשבני המשפחה שלי לבנים? למה לא רצו אותי? האם באמת אני טעות?

הסרט מלווה את רוסטאן במגעים שלו עם מחלקת הרווחה, שמטפלת בתיק האימוץ – קלאסיקה מעולם העבודה הסוציאלית. הוא מחפש, הוא מתייסר, הוא בוכה. במקביל, הסרט מציג את חייו יוצאי הדופן. הוא חי במגדל שן, עם פורטרט ענק שלו בכניסה לבית, ומראת קיר בגודל של קיר כניסה לקניון.

רוסטאן די בודד, ובאופן מפתיע מציג את עצמו כך. ניתן היה לדמיין שכחלק מהפסאדה הכוזבת הוא ישדר שהוא עטוף חברים, אבל הוא מדבר על הבדידות שלו בכאב גלוי.

אין לו בן זוג, ואנחנו רואים מעט מאוד חברים או אנשים סביבו לאורך הסרט. בנסיעותיו הוא מדבר ומתייעץ עם הנהג שלו, מוחמד, שמשמש סוג של פסיכולוג (לא מוצלח). הוא מספר למוחמד על בחור שמוצא חן בעיניו, שראה במכון הכושר, ובכל פעם שהוא רואה אותו, הוא מעלה בו חיוך. אותו בוקר הבחור אמר לו "שלום" וזה ריגש אותו. מוחמד מציע לו לשוחח איתו, ורוסטאן נבהל, מה פתאום, הוא יחשוב שאני מפלרטט איתו.

בהמשך הסרט רוסטאן משתף את מוחמד, שנרשם לאפליקציית היכרויות לאנשים מפורסמים, ומחכה שיבדקו ויאמתו את פרופיל האינסטגרם שלו. ומה אם לא יאשרו אותי? הוא שואל. מוחמד אומר לו, "בסוף זה יקרה, אפליקציות תמיד עובדות" (פסיכולוג לא מוצלח, אמרנו).

וזה סיפורו של הסרט, למעשה. סיפור על פחד נטישה, פחד מדחייה, תחושה של חוסר ראויות ומאבק לתפוס מקום בזכות ולא בחסד. עוד שיקוף חזק לכך, בא כשרוסטאן מספר למוחמד על הכותרת שקיבל בעיתון – "ילד הפלא".

במקום לפרש את הכינוי הזה כתיאור להישגים אדירים בגיל צעיר, רוסטאן אומר – זה ילד מצליח, שלא אמור היה להתקיים.

הפער בין הרעב הרגשי האדיר שלו, שמיתרגם לרגעים בסרט גם כזעם אדיר, לבין המעטפת הנוצצת (התצוגות, הדוגמניות, הפאר שמתפרץ מהבית, מהמכונית, מהלבוש של רוסטאן) – הוא העצמי הכוזב.

הפער נגלה לא רק בסרט אלא גם בחשבון האינסטגרם של רוסטאן – מצד אחד הוא מציג את העיצובים שלו לבלמיין, נוצצים ויקרים להחריד, לא קשורים ולא נועדו להיות קשורים לחיים האמיתיים. יחד איתם, תצלומי סלפי וסרטוני סלפי שלו, באאוטפיטים שאין בהם סדק או קמט. נראה שרוסטאן שואב השראה מקרל לגרפלד, עוד מעצב גאון, שחיי את חייו במעטפת בלתי נגישה ואף מיזנטרופית.

אבל בצד אלה, רוסטאן מעלה תמונות מהילדות שלו, מהנעורים שלו, תמונה עם אמו המאמצת, עם סבא שלו, שורות על משפחה. יום האם, יום האב, הבלחים של רגש. הוא מעלה תמונה שלו עם כריס ג'נר, אם משפחת קרדשיאן, וכותב "את כמו אמא בשבילי, את מהנשים החשובות של חיי".

הפער האדיר הזה – הוא העצמי הכוזב. ויניקוט טבע את המונח "העצמי הכוזב" כדי להתייחס לפאסדות שאנשים עוטים עליהם על מנת להתאים את עצמם לסביבה, להשתייך. ויניקוט כתב כי אנשים זקוקים לתשתית נפשית מסוימת כדי לאפשר לעצמם להיות הם. התשתית הזו מאפשרת קיומו של עצמי אמיתי, חופשי, מחובר ליצירתיות וביטוי. חשוב שילדים ירגיש חופשיים להיות עצמם בלי הפחד להכביד על אחרים ומבלי אשמה יתרה כלפי מי שדואג להם.

אפשר לשער שמשהו בסיפור לידתו וגדילתו של האיש הזה לא איפשר לו את החופש הזה. כמו שהוא כותב בכתב ידו לאמו הביולוגית – "אני מלא פחדים לא ברורים".

הוא חסר חופש גם במובן המילולי. הוא היחיד שמגיע למשרד בשבת. "אני כל הזמן בשליטה" הוא אומר. לא ברור מה יש בחייו מעבר לעבודה. מוחמד מציע "אולי תיקח לך יום בשבוע לעשות משהו אחר?". רוסטאן לא אוהב את זה, "בחוזה שלך כתוב נהג וגם פסיכולוג?" עונה לו. במקום אחר בסרט הוא משתף, "אני צעיר ואני מוטרד מזה שאני אמור ליהנות מהחיים כרגע".  

 

עולם הרגש שלו כלוא, בדיוק כמו הלסת שלו ותווי הפנים המהונדסים שלו. השמחה מתפרצת לרגעים כשהוא רוקד, ויש בו שמחה, שנראה שהיא חלק מהר געש רגשי, שלא ברור אם ומתי יתפרץ.

אין זרימה הרמונית של רגש, שתעביר תחושת ממשות וחיות. התחושה שלי כצופה הייתה עצב על רוסטאן. כשהוא מקבל חיבוקים, עיניו נעצמות בהתמסרות, אבל האדם המרכזי שממנו הוא מחפש חיבוק זה הוא עצמו. "עד שלא אדע מאיפה אני, לא אוכל באמת לאהוב את עצמי" הוא אומר שוב ושוב.

בספרו "בית לנפש" כותב יעקב מטרי – “אדם, כמו ילד בעת גדילתו (בתנאים שהם בריאים יחסית) מבקש – לא פחות מאשר לדעת על עצמו ידיעה הקשורה בחשיבה על אודות עברו ועל אודות המנגנונים המפעילים אותו – לחוש חי, להרגיש שיש חיים בתוכו, שכוח החיים פועם בתוכו, ולמצות את האפשרות הייחודית שניתנה לו להתנסות, להיות נוכח בחווית החיים."

העיצובים של רוסטאן מרהיבים, אבל גם החליפה המושלמת לא תיטע באיש הזה ביטחון, והאסתטיקה המוצגת בסרט היא מנוכרת וקרה.

כמה מיליוני עוקבים וחיבוק חם מג'ניפר לופז, הם בהחלט שמחה גדולה, אבל לא כזו שאדם מרגיש איתה בית.

בסטיילינג תרפי, אנחנו מייצרות חיבורים – בין עולם הנפש והרגש לעולם האסתטי. אנחנו באות לשנות בתוכנו את הקוטביות של העולם הישן, שמדברת על "רושם ראשוני", ואימפקט חברתי דרך "לוק" מוקפד, שמנוגד למה שקורה בפנים. אנחנו באות לחבר את העצמי האמיתי אל המעטפת.

ישנם מעצבים ומעצבות, שמכניסים רגש אותנטי בעולם האופנה. ילד הפלא הוא לא אחד מהם.

סטיילינג תרפי דרך אומץ עם בגדים – איך להתחיל?

"אני רוצה לגוון, ומוצאת את עצמי בוחרת שוב ושוב את אותם בגדים"

"קניתי בגד שונה, התלהבתי בחנות, חזרתי הביתה ומאז הוא קבור בארון".

אנחנו מנצלות כ- 20% מארון הבגדים שלנו! כי אנחנו לובשות שוב ושוב את אותם בגדים. כל שאר הפריטים בארון שלנו מעלים אבק.

למה?

יש לנו הרגלים בכל מה שקשור לבגדים שלנו, השילובים שלהם, הצבעוניות והגזרות שלהם.

הרגלים כמו בכל תחומי החיים.

יש שיקראו לזה איזור הנוחות, מדויק יותר לקרוא לזה אזור ביטחון.

התרגלנו לתחושה שיש לנו כשאנחנו לובשות את הבגדים האלה.

חלק מההרגל מוביל אותנו גם לקנות שוב ושוב את אותם בגדים בשינויים קלים.

לפעמים יש בנו הכרה שאנחנו רוצות שינוי.

לגוון את הסטייל שלנו ולפתח אותו.

וזה בדיוק סטיילינג תרפי – ליהנות מהבגדים שלנו יותר.

להיראות לעצמנו טוב יותר.

הדרך לשם עוברת בפתיחות לחוויה, יצירתיות, ולפעמים צריך גם אומץ.

למה כדאי לנו לפתח אומץ דרך סטיילינג טיפולי?

אומץ מוגדר כפעולה שמתגברת על פחד. אומץ זה אותנטיות – ללכת עם עצמך עד הסוף, גם אם זה מערער תפיסות קיימות.

לפעמים התפיסות שמעוררות פחד, הן התפיסות שלנו על עצמנו!

איך אני אזהה את עצמי בשיער קצר?

איך אני ארגיש בחצאית במקום מכנסיים?

האם אני מוכנה להתחיל ללבוש שמלות, למרות שזה נראה לי "יותר מידי"?

האם אני מוכנה לשדר משהו חדש?

לפעמים התפיסות שמעוררות פחד, הן הציפיות של הסביבה מאיתנו.

מה יגידו? רגילים לראות אותנו באור מסוים, ואיך יגיבו לשינוי?

האם יעבירו עלינו ביקורת?

האם נתחרט?

אומץ מצריך ים של חמלה עצמית. כי להיות אמיצה ואז להתחרט ולהלקות את עצמי, זה לא אומץ אמיתי.

זה המתכון הבדוק לחזור להרגלים הקודמים, בנוקשות עוד יותר גדולה.

אומץ זה לומר לעצמי, הגיע הזמן לנסות משהו אחר, לשחרר קצת שליטה.

לא לאבד את עצמי – אלא לגלות את עצמי.

לגלות חלקים בעצמי שהם שם, הם לא מישהי אחרת. זו אני, שמחכה לביטוי, ואולי חולצה צהובה, ורודה או נעליים מגניבות, זה בדיוק מה שיבטא ויעודד את זה.

בשבועיים האחרונים עלה אתגר אומץ בקהילת הפייסבוק סטיילינג תרפי – להתלבש כמו האישה שאת רוצה להיות.

נשים משתפות את האומץ שלהן עם בגדים, ובכלל.

בתמונה – עדי ליאור זומר, כותבת:

"כמו להחליק על קליפת בננה.

ללבוש חולצה ורודה עם הדפס של בננות צהובות זוהרות,

כאן, בצפון תל אביב.

אני בטוחה שאני מטרה נעה לרכילות, לצחקוקים, למבטים…"

עדי ליאור זומר – מתוך הקבוצה סטיילינג תרפי להתלבש כמו האישה שאת רוצה להיות

עשרות התגובות לפוסט הזה שיקפו כמה התחושה משותפת וכמה נשים מודעות לביקורת אפשרית על הבחירות שלנו.

תגובה לדוגמה:"מתחברת מאודדדדד. לפעמים אני ממש חושקת בפריט אבל כל המחשבות של מה יגידו, איך יגיבו וכו' ישר תוקפות. כשאני אוזרת אומץ זה ממש משתלם ובדכ אני מבסוטה שבחרתי למרות זאת(: כל הכבוד לך

ונ.ב החולצה מהממת, הייתי לובשת אותה בגאווה רבה".

בפוסט אחר, עדן כ"ץ משתפת את האומץ שלה לדגמן ביקיני.

היא כותבת:

"התמונות פורסמו ושאלתי את עצמי מה יחשבו, ואיך אני מרגישה בכלל כלפי זה. בדיעבד, הבנתי שדווקא ההתנסות, הפתיחות לחוויה והאומץ להעז להנכיח במרחב גוף אמיתי בביקיני אלו הדברים שתרמו לתחושת השחרור.אחרי זה אפילו קניתי עוד כמה בצבעים נוספים!".

התמונות של עדן, מהקהילה סטיילינג תרפי – להתלבש כמו האישה שאת רוצה להיות:

גם עדן קיבלה חיבוק מהקהילה.

"עדן, מעוררת השראה, תמונות נהדרות. הבחירה שלך בביקיני, היא פשוט גדולה מהחיים. זה הכי אומץ בעולם!" – אחת התגובות לדוגמה.

אנחנו יודעות לפרגן לאחרות אבל מה בנוגע אלינו עצמנו?

כמה אנחנו מוכנות להיות אמיצות ולחרוג מהתבנית של איך שאנחנו רגילות להסתכל על עצמנו?

מתי בפעם האחרונה היית אמיצה עם הבגדים שלך??

ועם החיים שלך?

שתפי אותנו בקהילת הפייסבוק – סטיילינג תרפי – להתלבש כמו האישה שאת רוצה להיות.

לאתר של עדן – לחצי כאן.

את יכולה למצוא שם את עדי ליאור זומר, ממנהלות הקהילה, וגם את עדן כ"ץ. שתיהן בוגרות קורסי סטיילינג תרפי ושגרירות בקהילת נשות המקצוע הנושאת את שליחות סטיילינג תרפי לעולם.

ואם את רוצה להצטרף אלינו לקהילה ההולכת ומתפתחת של סטיילינג תרפי – ולברר על קורסי ההכשרה – יש לך פרטים כאן.

סטיילינג תרפי ובריאות הנפש – מחשבות על פיג'מה, חולי ושיקום

אני זוכרת את הצעדים הראשונים שלי בעולם בריאות הנפש, את רעד ההתרגשות שאחז בי בכניסה לבית החולים שער מנשה. עוד לא בת שלושים, נכנסתי לנעליים מקצועיות של מי שיודעת להתנהל מול פסיכוזה, כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם. אבל זה לא היה, ולקח לי שנים להתרגל.

הרבה לפני סטיילינג תרפי, אני זוכרת את עצמי מתלבשת לעבודה בג'ינס וחולצות של עובדת סוציאלית, העיקר לא לבלוט מידי ולהיראות מקצועית. אבל הדבר שאני הכי הכי זוכרת משנות ההתחלה, זה את הפיג'מות, עם הלוגו של משרד הבריאות. 

זה היה הדבר העצוב ביותר שראיתי.

בגד חסר צורה, בלי זהות או אופי. בגד משבר. בגד שאם הוא נלבש יום אחרי יום, במשך שנים במחלקה ממושכת, מסמל את הפרישה מהחיים. 

השנים חלפו והתבגרתי, מעובדת סוציאלית במחלקות קיבלתי את תפקיד אחראית המחקר, במרכז רפואי לב השרון. את הפיג'מות פחות ראיתי, הן הפכו להיות דבר של יום יום. זו כבר לא הייתה דרמה בשבילי.

ב-2015 התחלתי את פרק ב' של חיי המקצועיים, עם רעד התרגשות חזק בהרבה.

הפעם, היה לי דלק פנימי, ליצור את עצמי מחדש. החלטתי לנסות ליצור חיבור בין עולם הנפש  – לעולם הבגד. בין המשבר והטראומה – לצמיחה ויצירתיות עם בגדים.

הדלק ליצור את סטיילינג תרפי – סטיילינג טיפולי, שמחבר את הפנים והחוץ.

ואז, ראיתי מחדש את הפיג'מות.

אילוסטרציה מהרשת. הפיג'מות שאני ראיתי סביבי היו הפיג'מות במרכז רפואי לב השרון

הבנתי איך הרגע הזה שבו הפיג'מה מונחת על הגוף הוא רגע מכונן, שמסמל את השבר, האסון.

הבנתי גם, שבאמצעות החזרה לבגדים, בני אדם יכולים לחזור לעצמם.

הפעם ההבנה הזו לוותה גם במילים ברורות וכמה מחקרים טובים להרגיע את הסקפטיות.

וזו העוצמה של גישת סטיילינג תרפי – שמעבר לאינטואיציה הבסיסית שלנו לגבי בגדים, סגנון, אסתטיקה, השפה הזו מחברת עומק של מחקר והבנות תיאורטיות. כל המהות הינה חיבור בין עולמות.

מאז אני בדרך המקצועית הזו, וסטיילינג תרפי זו כבר שפה, ועולם הולך ומתפתח. אבל הפיג'מות עדיין שם. מחכות לאיזו התעוררות, פרויקט יצירתי, מישהו שיוציא אותן כבר לנצח  מהארון.

הפוסט הזה הוא עוד דרך להזכיר לעצמי, ולעולם, ששיקום עובר גם דרך ארון הבגדים.

דרך סטיילינג תרפי.

#סטיילינג_תרפי

סטיילינג תרפי ב"חדשות הבוקר" – ומה לבשתי?

לא יכולה שלא לשתף בדבר כזה. בשבוע שעבר העברתי בעשר דקות (ועוד שלוש שניות, אמר לי מישהו) את כל עקרונות סטיילינג תרפי. זה היה ב"שיעור פרטי" בחדשות הבוקר, וזה היה מרגש במיוחד.

איך החלטתי מה ללבוש?

חשבתי איך אני רוצה להרגיש.

הבנתי, שהדרך הכי טובה שלי לצלוח את האתגר (כולל ספירת הזמן, שהיא האלמנט המלחיץ פה), היא פשוט להיות אני. להיות קרובה אליי, כמה שאפשר.

מה שאיימי קאדי, הפסיכולוגית החוקרת, קוראת לו "נוכחות".

היכולת להיות נוכחת קשורה לחיבור הפנימי שלי. היא שמה בצד את האחרים והמבט שלהם. הציפיות מהמעמד וכל היתר.. אני לא מתעלמת, אבל לא נותנת לזה להוביל את ההחלטה.

פעם, כשהייתי הולכת לאירועים מרגשים, המחשבה הראשונה שהייתה עולה לי בראש היא – מה אני "אמורה" ללבוש. אם הייתי חושבת כך הפעם, הייתי לובשת לחדשות הבוקר איזו חליפת מכנסיים חדשה ונוצצת.

ואני לא נגד. העבודה שלי לימדה אותי שבבגד חדש, שאנחנו באמת בטוחות בו, יש סיכוי טוב שנביא את עצמנו במיטבנו.

אז המחשבה על חליפת מכנסיים נוצצת אכן עלתה בראשי.

ובכל זאת, בחרתי שלא.

שאלתי את עצמי שלוש שאלות.

  1. איך אני רוצה להרגיש?
  2. מה אני רוצה לשדר?
  3. אילו בגדים יכולים לייצג עבורי את השילוב המדויק של אלה, בהתחשב במקום שאני הולכת אליו?

הבנתי שאני רוצה להרגיש רגועה ומוגנת, עם בגדים שאני כבר מכירה, שמסמלים עבורי ייצוגיות וגם רכות. ולא אכפת לי אם כבר לבשתי אותם, ולא אכפת לי אם הם לא הצעקה האחרונה בדיוק. לא רציתי לצעוק. רציתי לדבר מהלב שלי החוצה.

ו"מה יגידו?"

שאלת השאלות, שמאבדת את כל הכוח שלה כשאנחנו מבינות שכל בגד שנבחר, יש שיאהבו אותו ויש שלא יאהבו.

אולי בגד טרנדי מאוד יהיה מזוהה יותר עם המילה "סטיילינג" (ומי אמר שאני רוצה בכך??) ואולי בגד קלאסי יראה שמרני ונוקשה. ואולי ואולי..

אחד הדברים היפים ביותר שקרו לי עם סטיילינג תרפי, זה היכולת להשתיק את הקולות האלה, בשלב ממש מוקדם – ומהר.

הרי ההתלבטות הזו לגבי הבגד משקפת התלבטות עמוקה יותר, התרגשות, חששות, והדרך הכי טובה להחזיר את הכוח חזרה למקומו זה להחליט מהמקום האמיתי ביותר.

לפעמים ההתלבטויות האלה של כולנו עם בגדים, הן תוצר של ביקורת חיצונית שדבקה בנו. שכנה, מכרה או מוכרת בחנות, שהעירה לנו איזו הערה שנחקקה לנו בזיכרון. ולפעמים אלה קולות שאנחנו סוחבות מהבית, אמא, דודה או אחות שאמרה "הבגד הזה משמין אותך". "תלבשי שחור, הכי יפה".

לפעמים זה קול פנימי. ביקורת עצמית, הרי גם אני עוד לא נפרדתי ממנה. חיבקתי את הביקורת העצמית, עטפתי אותה בקימונו שאני ממש אוהבת, ויצאנו יחד לאולפני הרצליה.

אז מה לבשתי?

תראו בסרטון, סטיילינג תרפי ב"חדשות הבוקר".

שתפו את הסרטון עם כל מי שיכול להתעניין בעולם התוכן הזה, ולהפיק מזה ערך.

אולי לאט לאט כולנו נשתחרר מ"מה יגידו" ונלמד למצוא את בגד הביטחון שלנו מהר יותר.

בואו הצטרפו לקהילה, שמקדמת את השיח הזה, ויוצרת תפיסה חדשה על סטיילינג, נשיות וביטוי עצמי.

סטיילינג תרפי – להתלבש כמו האישה שאת רוצה להיות.

תוכן חינמי בשפע, בערוץ היוטיוב – ד"ר טלי סטולובי – styling therapy

מה חדש?

קורס סטיילינג תרפי אוקטובר – מיד אחרי החגים, מחזור חדש של הקורס יצא לדרך. רוצה פרטים? לחצי על הקישור. https://talistolovy.ravpage.co.il/newcourse

שיהיה קיץ בסטייל, עם כמה שפחות ביקורת, וכמה שיותר חמלה וחופש.

טלי.