שקרים קטנים גדולים – עם מאיה רומן

לקראת יום המאבק באלימות נגד נשים הרגשתי שאני חייבת לגשת לנושא מהזווית של סטיילינג תרפי. הזמנתי את מאיה רומן לשיחה על סדרה מרתקת וסוחפת, שאלימות נגד נשים היא הנושא המרכזי שלה, אבל עושה זאת בדרך עלילתית מבריקה. "סודות קטנים גדולים".

מאיה רומן היא מנכ"לית "פוליטיקלי קוראת", גוף העיתונות הפמיניסטי שאני הכי אוהבת ומחוברת אליו. והיא גם חובבת טלויזיה מושבעת. אז היה קל לגייס אותה למשימה. גם מאיה הרגישה שהסדרה מבריקה ושאפשר להתבונן דרכה על נושא האלימות בחייהן של נשים והכוחות שלהן. במרכז הסדרה אנחנו רואות בצורה ישירה ומצמררת, אלימות של גבר כלפי אשתו.

בשיחה שלנו אנחנו סוקרות את העלילה, שמתארת חייהן של חמש נשים בחברות אמיצה, שכל אחת מהן מתמודדת עם אלימות מצד העולם הגברי. כל אחת מהדמויות מציגה סיפור, ובאופן מדהים הלבוש שלה משרת את הסיפור. מעצבת התלבושות של הסדרה, אליקס פרידברג, בנתה פרופיל של מעצבים / מותגי אופנה, לכל אחת מהדמויות.

מדלן (ריס ויתרספון) דמות חזקה ומנהיגה, חיה חברתית שאוהבת לקחת עניינים בידיים. היא לובשת דולצ'ה אנד גבאנה, j.crew  והיא באה ליום הראשון של כיתה א' של הבת שלה בשמלת קוטור. כי היא יכולה.

מדלן (ריס ויתרספון)

סלסט (ניקול קידמן) דמות רגישה וחכמה, חלשה אבל גם חזקה. היא טובעת במשבר העמוק של חייה ומכסה את החבלות שלה בסוודרים. היא לובשת מקס מארה, ראלף לורן, ולה פרלה בסצנות חדר השינה שלה. רכות ויופי אינסופי בדמות הזו.

סלסט (ניקול קידמן)

רנטה (לורה דארן) דמות עוצמתית, השגית, תחרותית, סוג של טורפת. חשוב לה להראות שיש לה, גם כשהיא מאבדת הכל. היא לובשת גוצ'י, פראדה, סטלה מקרטני וגם אלכסנדר מקווין, דווקא בעונה השנייה כשהיא מתרוששת. הצגה מהממת.

רנטה (לורה דארן)

ג'יין (שיילין וודלי) דמות בפוסט טראומה, היא מתמודדת עם עבר כואב, עסוקה בהישרדות ולא מרגישה שייכת. היא לובשת גאפ. פשטות אמריקאית.

משמאל – ג'יין (שיילין וודלי)
מימין – בוני (זואי קרביץ)
בוני (זואי קרביץ)

בוני (זואי קרביץ) היא אישה ילדה, מנסה לדבוק בטבעונות ולתרגל מדיטציה, אבל מתחת לפני השטח רגשות וזיכרונות סוערים. זו רק פאסדה, סוג של חיקוי. היא לובשת זארה ואנתרופולוג'י.

המעצבת בנתה שפה ויזואלית מופלאה, שמספרת את האופי של הדמויות. המבט הזה על שפת הלבוש, שמאפשר הבנה עמוקה יותר של העלילה, זה מבט של סטיילינג תרפי. לשאול מה הסיפור מאחורי בחירות הלבוש.

יש גם חשיבה ביקורתית שטמונה בעיניים של סטיילינג תרפי, שעוזרת לחשוף עוד רבדים במציאות ולא רק בעלילות טלויזיוניות. סטיילינג טיפולי נעזר בבגדים ככלי למתן כלים להבנה ולהתמודדות עם המציאות סביבנו. חשיבה מגדרית פמיניסטית היא בסיסית בגישת סטיילינג תרפי, ולכן החיבור לפוליטיקלי קוראת ולמאיה רומן כל כך טבעי.

הייחודיות בסדרה "שקרים קטנים גדולים", שהסטייל שלה באמת מרהיב, הן ברמת הבגדים, והן ברמת הבתים והנופים, זה הפער. יש פער בין היופי המרהיב לבין מה שקורה באמת. יש פער בין המותגים לבין החיים של הדמויות, שרצופים בכאב וקושי. זה מדהים לראות כמה לבוש יכול להיות מסכה, הצגה מלאכותית, או הביטוי העמוק ביותר של הנפש שלנו.

מזמינה אתכן לצפות בסדרה ולגבש מחשבות משלכן, אם כי הסדרה לא קלה לצפייה ורוויה בסצנות אלימות. בואו לתובנות ומחשבות עם מאיה רומן הנפלאה, שאת העשייה שלה כדאי לכן מאוד להכיר. לשיחה שלי עם מאיה לחצו כאן!

הירשמו לערוץ שלי, ונתראה בשיחת סטיילינג תרפי הבאה!

ההיסטוריה של המכנסונים עם טל גרנובסקי אמית

טל גרנובסקי אמית היא חוקרת אופנה ומנהלת ארכיון האופנה והטקסטיל של שנקר. סיבה מעולה לשיחת סטיילינג תרפי! סיבה מעולה יותר היא שכל פריט לבוש, הדפס או צבע שתעלו על הדעת, טל תדע לספר כיצד הוא התגלגל במאתיים שנה האחרונות. אז ביקשתי לדבר עם טל על המכנסיים הקצרים. בכל קיץ כמו בהפתעה, המכנסיים הקצרים מעוררים ויכוח אידאולוגי ערכי, אנטי פמיניסטי, שמהותו- מה האורך הלגיטימי למכנסיים קצרים לנערות. בנות צעירות מוצאות את עצמן נמדדות עם סרגל בכניסה לבית הספר ונשלחות הביתה להחליף מכנסיים. לבנים כמובן זה לא קורה.

הקיץ הזה 2020, מחאת הנערות קיבלה עוצמה חדשה, כשהן הפגינו סולידריות, הגיעו בקבוצות גדולות עם מכנסיים קצרים, וסירבו ליישר קו עם סרגלי צוות ההוראה. במרכז המפגש שלי עם טל לא עסקנו רק בנושא האפליה המגדרית, כי הוא ברור מאליו, אלא העמקנו בניסיון להבין למה לחברה שלנו כל כך קשה לקבל מכנסיים קצרים ומה השורשים ההיסטוריים לכך.

מכנסיים קצרים נולדו בהקשר של חופש, אומרת טל, ובישראל בהקשר של עבודה חלוצית. בשיחה איתה הציגה תמונות מקיבוצים בראשית המדינה, שבהן נשים לבושות מכנסיים קצרצרים ואף אחד לא שולח אותן הביתה. המכנסיים היו מקושרים לארון השוויוני, שסימל את העבודה המשותפת סביב הקמת המדינה. בהמשך הדרך, בטח בתקופת ילדי הפרחים בארה"ב, מכנסיים הפכו סמל למרד וחופש מיני.

מכנסיים קצרים תמיד היו מקושרים למיניות, אומרת טל ונותנת כדוגמה את מרלין מונרו וג'קי קנדי. מרלין מונרו הייתה אישה שהשתמשה במיניות שלה במודע ובגלוי, ולא התנצלה על כך. בצד רווחים היא שילמה גם מחירים.

וכאן עולה הנקודה המשמעותית שלמדתי מהשיחה הזו. אין להכחיש את הקשר בין מכנסיים קצרים למיניות, אלא לשאול את השאלה העמוקה יותר, מדוע זה מהווה בעיה כל כך גדולה בחברה שלנו? מדוע אישה מינית נתפסת כשלילית ובעייתית? והכי חשוב – מה הקשר בין זה לבין מכנסיים קצרים שנלבשים לבית הספר?

ראשית, החברה שלנו עדיין עושה דמוניזציה למיניות הנשית. בעוד מיניות של גברים מקובלת, לגיטימית ומואדרת בכל אמצעי אפשרי, מיניות נשית נתפסת עדיין כסוג של חריג. בחברה שרואה באישה "טובה" בעיקר פונקציה אימהית ונותנת שירות למשפחה ולגבר שלה, ברור שאישה מינית תיתפס כבלתי רגילה. טל סיפרה שראתה ממש עכשיו כרוז בו כתוב שהקורונה היא תוצאה של הפקרות בלבוש מצד נערות ונשים. אז למרות שאנחנו ב-2020, עדיין ישנן תפיסות ארכאיות והן כנראה מנהלות את כולנו יותר ממה שאנחנו קולטות. כי גם נשים אמרו לי הקיץ הזה, אין סיבה והצדקה לכך שנערות תלבשנה מכנסיים קצרים.

בהקשר הזה טל אומרת, נערות ונערים נמצאות ונמצאים בעוררות מינית טבעית כחלק משלב החיים הזה, וברור שירצו לחקור את המיניות הזו. אבל לא כולנו חייבות להיות מיניות כמו בריטני ספירס או מרלין מונרו. יש כל מיני גוונים למיניות וכדאי שנתחיל להבין ולקבל את זה. הפתרון עשוי להיות בהסדרה של קוד לבוש הגיוני, לבתי ספר כולל למקומות נוספים.

טל מצביעה על הפער העצום שיש בין קוד הלבוש הבלתי מוגדר למה שנמכר בחנויות. החנויות מדגישות אופנה והאופנה אוהבת מכנסיים קצרים. אין מבחר שיתאים לאותו קוד לבוש אמורפי, שמשרד החינוך מגדיר בצורה מאוד כללית וצבאית ומשאיר לשיקולי בית הספר עצמו. קוד הלבוש צריך להיות מוגדר וכולל אספקה סדירה, בדיוק כמו שמייצרים חולצות בית ספר. עד אז, אי אפשר לבוא בתלונות לנערות שלובשות בגד שחברותיהן בעיר אחרת לובשות לבית הספר.

"התלונות" הללו, בעיניים של סטיילינג תרפי, הם חלק מהפיקוח הבלתי פוסק על מה שכולנו לובשות. החלק הטיפולי פה הוא להכיר בהשפעות של הפיקוח הזה, ולהיות אמיצות לבחור מה שנכון לנו. אין הכוונה להתעלם לגמרי מהסביבה, בגד הוא תקשורת חברתית והרצון להשתייך הוא לגיטימי ורצוי בחברה אנושית. עם זאת, אנחנו צריכות לקבל את ההחלטות שלנו מתוך תחושה של בחירה ושליטה, ואז הסטיילינג שלנו הופך להיות התרפי שלנו.

תודה לטל על השיחה החכמה הזו, שמחתי להרחיב את ההבנה ותמיד כיף לדבר על מיניות נשית, ועל בגדים, לאו דווקא בסדר הזה 😊.

לשיחה שלי עם טל גרנובסקי אמית לחצו כאן.

הירשמו לערוץ היוטיוב שלי, ונתראה שם 🙂 לשיחות סטיילינג תרפי.

על בגדים ורגשות עם תמר קרוון

תמר קרוון היא אמנית, יוצרת, צלמת ואושיית סטייל. בקריירה הארוכה והיצירתית שלה צילמה דמויות מרתקות במגוון עצום של הפקות יצירתיות, מלאות צבע ודמיון. יש לה שפה ייחודית, שאין שניה לה, ואפשר לזהות מרחוק את טביעת האצבע שלה. המצולמים שלה כמו מתמסרים לשפה הזו, וההפקות רווית צבע, אמנותיות, תיאטרליות, כמו הלבוש של תמר. בראיון תמר מכנה את הצבעוניות החזקה שלה "קרנבל, ומי שלא בא חבל", ומספרת שכבר כילדה אופנה עזרה לה, הצילה אותה, כשמצאה את עצמה מבודדת ומנותקת והתלבשה בשביל לעודד את עצמה. הסביבה ראתה בכך הצהרה אופנתית, ועבורה זאת הייתה דרך ביטוי, משחק של שילובים שמלווה אותה עד היום. תמר הציגה את עצמה דרך שמלות קצרות, דווקא בשל העובדה שהיא מרגישה טום בוי. נוח לה בשמלות קצרות ומכנסיים קצרים, ולא במובן הפרובוקטיבי. רוב הריאיון עם תמר דיברנו על אהבה, החלק של התרפי בסטיילינג תרפי 😊. תמר אמרה שבגדים הם רגשות והיא לא מפחדת להרגיש ולא מחביאה את הרגש. היא מביאה את עצמה בצורה אותנטית ביחסים, בחיים ובבגדים. הזכרתי לתמר את יום ההולדת שלה, ואת התמונה שהעלתה לרגל יום ההולדת. לא שכיח לראות אישה בת 52 בבגד ים, שכותבת את הגיל שלה ולא עושה עניין. תמר חשפה שלקח לה זמן להתרגל להעלות תמונות של עצמה בבגד ים, אבל בדיוק כמו ריקודים, ברגע שהתגברה על הפחד למדה את הכיף. האובססיה סביב הגיל מוגזמת ותלושה מהמציאות, היא אומרת. הלכתי לישון וקמתי בת חמישים, והעולם עמד על תילו.

תמר מעוררת בי התרגשות עמוקה, בהיותה אישה יוצרת מלאת צבע והשראה שחיה את הרגשות שלה ומתמסרת להם, ולא מאפשרת לקולות מבחוץ לחדור ולהסיט אותה מהדרך שלה. יש בכך פן חיובי ושלילי היא אומרת, כי היא לא ניזונה גם מהפידבקים החיוביים שזורמים אליה. זה מוביל לשאלה שמאוד מעניינת אותי בסטיילינג טיפולי, כמה אנחנו זקוקות למשוב מהסביבה על מה שאנחנו לובשות ועל מי שאנחנו. כמה זה מנהל אותנו. הרצון בשייכות וקבלה ברור, אבל עד כמה הוא משמעותי בבחירת הבגדים?

בהקשר לצילום בבגד ים, תמר מספרת שהיא פוגשת את הביקורת הנוקבת שלנו הנשים על עצמנו, כשגם האישה היפה ביותר בעולם לדבריה, אותה צילמה לא מזמן, לא מכירה בעוצמת היופי שלה. "הלוואי שהייתי נראית כמוך" היא כתבה לתמר. בעיניים של סטיילינג תרפי אפשר למצוא פה גם חיבור והשראה, כשאישה מזהה באחרת ניצוץ שהיא רוצה לפתח גם בעצמה.

בסיום השיחה אני מזכירה לתמר, שנפגשנו לפני כמה שנים, כשרק התחלתי לפתח את סטיילינג תרפי. מילות העידוד שלה נשארו איתי עד היום. היא אמרה לי "פשוט תמשיכי במה שאת עושה, אל תקשיבי לקולות". תמר זקפה זאת לזכות אבא שלה, אמן ויוצר, שתמיד עודד אותה לסמוך על עצמה ועל הכישרונות שלה.

זאת הייתה זכות גדולה בשבילי לראיין את תמר, ואני מאמינה שאפשר ללמוד ממנה הרבה. בקורסי סטיילינג תרפי אני מביאה את תמר כדוגמה לביטוי עצמי דרך סטיילינג. זה הרבה מעבר לסטיילינג. התמונות שלה מדברות בשפה ייחודית עם חותמת על זמנית. זה הניצוץ הטיפולי הזה שמסתתר מתחת לעולם הסטיילינג, עבור מי שמוכנה להתנתק מהקולות החיצוניים ולגלות את הסטיילינג תרפי של עצמה. הניצוץ שמאפשר לסטיילינג להיות חלק מהאישיות שלנו, מההתפתחות שלנו, דרך ליצירה עצמית.

מזמינה אתכן להקשיב לשיחה אמיתית ולהכיר אישה שהיא מעין שופע של יצירה. לחצו על הלינק.

הירשמו לערוץ היוטיוב שלי, לעוד שיחות מעוררות השראה.

מה תלבשי למסע בזמן – עם ענבל שגיב נקדימון

לבוש הוא דרך מצוינת להיכנס לתפקיד או לדמות, לבטא חלקים נסתרים מהאישיות שלנו ולדמיין מה היה אילו. ענבל שגיב נקדימון היא מתרגמת ספרות ומרצה עם תחום עניין מרתק – תלבושות היסטוריות. ענבל חוקרת ותופרת תלבושות שכאלה, דבר שהתחיל בעקבות הצפייה שלה בסדרה "זרה". ענבל מקשרת בין אהבתה לספרות היסטורית לבין הלבוש שהדמויות נהגו ללבוש, והיא הולכת לכנסים של פנטזיה ומדע בדיוני, בהם קוד הלבוש הוא חלק בחוויה. מדובר על קוד לבוש שבו א.נשים "נכנסים" ו"נכנסות" לדמויות שונות, כל אחד ואחת לפי טעמם ורצונם להיכנס לעומק הדמות הזו. וזה ממש סטיילינג תרפי. הפן הטיפולי בסטיילינג הוא זה שמאפשר לבגד להיות ביטוי לחלקים מהאישיות, הזדמנות להגדיר את הזהות ואולי להתלבש כמו מישהי אחרת, כזו שאני רוצה להיות.

השיחה המרתקת עם ענבל מעוררת את הדמיון. למשל.. אם היינו יכולות לבחור מדינה אחרת לחיות בה, איפה היינו רוצות לחיות ומה היינו רוצות ללבוש? האם באמת היינו רוצות לחזור בזמן? לגבי המחשבה הזו, ענבל מצננת את ההתלהבות בתזכורת היסטורית לכך שכנשים ממש לא כדאי לנו לחזור אחורה למציאות החיים הקודמת. דווקא על המחוכים היא מספרת, שהם הרבה פחות גרועים מהמוניטין המפוקפק שלהם.  

סטיילינג תרפי זו שפה שחוקרת את הקשר בין הבגד לזהות, ואיך הבגדים שלנו מאפשרים לנו לבטא חלקים מהזהות שלנו, גם כאלה נסתרים שמגלמים בהם תשוקות ומאווים ומחשבות שלא תמיד עולות למודע. תלבושת היסטורית היא תחפושת, בדיוק כמו בפורים, שמאפשרת ביטוי לחלקים העמוקים האלה, אבל יכולה גם להיות מלאכותית ומכבידה. אבל אנשים מרגישים מחופשים לא רק בפורים. במובן הזה אין הבדל בין תלבושת היסטורית עם כובע, ז'קט וחצאית מלמלה נפוחה כמו שענבל מציגה לבין בגדי היום יום שלנו, שיכולים גם הם להיות סוג של מסכה אם זה סוג החיבור שאנחנו מייצרות אליהם. נשים יכולות לומר "בעבודה אני ממש מישהי אחרת". השאלה היא האם זו מישהי שאני רוצה להיות, ובמצב הזה הזהות המקצועית שלי לבושה לגמרי אחרת אבל אני עדיין מרגישה שזו אני, שאני באה לידי ביטוי. אם הלבוש של העבודה רחוק ממני נפשית, ומייצר בי תחושה של ניתוק או ניכור, אין ספק שהדבר ישפיע על העבודה שלי ועל התחושה שלי לגבי העבודה.

ממליצה לכן לצפות או להאזין לשיחה עם ענבל, לו רק בשביל המחשבה המדליקה הזו, מה הייתי לובשת אם הייתי מוצאת את עצמי בתוך סיפור "נשים קטנות", או בתור סקרלט אוהרא, ומתי בפעם האחרונה התלבשתי קצת כמו מישהי אחרת ובאמת נהניתי מזה.

לשיחה עם ענבל לחצו כאן.

הירשמו לערוץ שלי והישארו בקשר! 

אימהות, בנות ובגדים עם עינת נתן

נושא כל כך בוער דורש אישה עם לב חם במיוחד. עינת נתן היא מדריכת הורים ואמא לחמישה בגיל ההתבגרות, והיא לא נבהלת בקלות. המבט של עינת על הפער הבינדורי לא עוסק בהבדלי הסגנון בינינו ובטעמים אישיים, אלא במהות של ההורות. עינת אומרת, הנושא של הבגדים מתלבש לנו על נקודה פגיעה ורגישה – המראה החיצוני של ילדינו. הילדים שלנו הם לא שלוחה נרקסיסטית שלנו, מזכירה עינת, ומדגישה שלכל ילד יש מראה, טעם ורצונות משלו וברור שכך יהיה. הניסיון לכפות עליהם לבוש שלא תואם את מי שהם, חוטא לחובה שלנו לתת להם לגדול כפי שהם וללוות אותם במסע הזה. 

כיף לדבר עם עינת, היא כל כולה סטייל אבל השיחה לא עוסקת בסטיילינג. היא עוסקת בחלק של ה-תרפי בסטיילינג תרפי. השיחה עוסקת ביחסים, בקשר אימהות בנות ובעיקר בציפיות לא ראליות שיש לנו מהילדים שלנו. עינת מבהירה כמה חשוב לתת לילדים שלנו לבחור את הבגדים שלהם לבד, ופשוט לשחרר. התפקיד שלנו הוא לתמוך בהם גם בשיעורים הקשים יותר. את ההחלטות שבאות מהם, לגבי המשקל שלהם והגוף שלהם, לכבד וגם לתמוך ולעזור.

עינת מאמינה בשקיפות ואמת מול הילדים שלנו, גם לנו ממש לא קל עם איך שאנחנו נראות ואנחנו לא אמורות להגיע "פתורות" למצב הזה. פשוט להרפות ולהבין, שזו הדרך של הילדה הזו. יכולה להיות ילדה רזה שמתענה מול המראה ואחרת שמנמנה, ש"עפה על עצמה". עינת נותנת את הדוגמאות מהחיים שלה עצמה והילדים שלה, ומלמדת דרך הניסיון שלה, שזה לא רק אפשרי אלא די חובה, כדי לא להזיק לילדים שלנו (עם כל הכוונות הטובות שלנו). אנחנו לא רוצות שבכל פעם שהם יפתחו את המקרר, ירגישו את העיניים שלנו מאחוריהם. אנחנו לא רוצות שבכל פעם שהן יתאפרו או יתלבשו, הן תנהלנה איתנו איזה דיון סודי ונוקב בראש שלהן. המבט החיובי של אימא וגם של אבא הוא קריטי להתפתחות שלהן.ם, מזכירה עינת.

כשילדה בת שלוש מגיעה עם ציור, לא נאמר לה "חבל שהשמש בצד הזה" או "הייתי צובעת אחרת". הגוף של הילדים שלנו וגם הבגדים שלהם הוא הציור שלהם, ועלינו לזכור שזכינו בכלל שהם והן יראו לנו את עצמם ברמה הזו וישאלו לדעתנו.

הגישה של עינת מאוד משלימה את סטיילינג תרפי, גישה שבה הבגד הוא שפה בין אימהות וילדים, בטח לאור התפקיד שרובנו מקבלות, להלביש אותן.ם. הרעיון הוא לפתח שיח על הבגדים כדרך לחזק את האינטימיות, לקבל את הדימיון וגם את השוני, ולדעת שאפשר להתלבש בנפרד ולהרגיש הכי יחד.

תודה לעינת נתן על השיחה הזו, שאת הלינק אליה תמצאו כאן.

הירשמו לערוץ היוטיוב שלי! יש הפתעות טובות.